לא נותנים לעובדות להפריע להתלהמות טובה - ברשת - הארץ
השבוע ברשת

לא נותנים לעובדות להפריע להתלהמות טובה

התלונן על מחיר הכניסה לחרמון, או קרא לו שטח סורי וזרק אבנים: הרשת רגשה השבוע סביב פרשת ילד ממג'דל שאמס, ולא בטוח שמישהו יודע למה

ספי קרופסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ספי קרופסקי

הכי גבוה, הכי נמוך

השבוע שוב הוכח שכולם קופצים מהר מדי כשזה נוגע לרשת. הרשויות, הגולשים, ובעצם מי לא. במרכז הסערה התורנית הפעם: נער בן 13 ממג'דל שמס, שאולי קרא או לא קרא לכניסה מוזלת לאתר החרמון, שיכול להיות שטען בכלל שהחרמון הוא שטח סורי, שאולי זרק או לא זרק אבנים במסגרת ניסיונותיו לבסס טענה זו. דבר לא הוכח. מה שבטוח הוא שהסערה שנוצרה ברשת, בתקשורת, בשיחות המסדרון, חרגה בהרבה מגבולות הטעם הטוב.

הרשתות החברתיות הן מנה גדושה ומזוקקת של החברה שמסביב. מיקרוקוסמוס ישראלי במקרה הזה; הכל מהכל. חדר קטן שמצליח להכיל בתוכו את הימני, את השמאלן, את ההומו ואת הערבי. אולי בגלל זה נוטים הגולשים להיות חדים במסרים, לחתוך עם סטטוסים כואבים. לוותר על דקויות, על העידון ולפעמים גם על האמת. חרמון+נער בן 13+תלונות על מחיר=עלייה לבריקדות מחוץ לנווה אטי"ב, או המתנה לשוטרים שיגיעו לבצע חקירה בגין סטטוס זהה לזה שהוא כתב.

והמשטרה? ובכן, היא לא שונה בהרבה. גם לה עלה מהר לראש העניין הזה. אחרת קשה להסביר מדוע היא מיהרה לחקור נער בן 13. גם הוא, גם המשטרה וגם המשיבים, הם בסך הכל סטטוס. לא פחות, ובטח שלא יותר.

בושם ישן, בושם צעיר

היה קשה להתעלם השבוע מהגירסה החדשה של כוכבי הפוליטיקה המקומית לפרסומת הידועה של אולד ספייס, שבה פונה גבר נאה ושרירי לנשות העולם ומטיח בהן את האמת הכואבת: הגבר שלכן לא יהיה אני, אבל הוא יכול להריח כמוני. אך לא מדובר בחידוש ישראלי – גם במקומות אחרים עשו גרסאות משעשעות לפרסומת המוצלחת, למשל החברים מרחוב סומסום.

פוליטיקת פריים-טיים

לקראת סוף השבוע נרשמה סערה נוספת בפייסבוק, בעקבות דברים שאמר המשתתף סער סקלי ב"אח הגדול". בעוד שרבים החלו בקמפיין ברשת נגדו ופרסמו תמונות המגדירות אותו כאויב מספר 1 של מדינת ישראל, לא פחות, היו גם אחרים שבעיקר שמחו על כך שנושאים מהסוג שהציף מגיעים לפריים-טיים, מבלי להיכנס לשאלה אם הם מסכימים עם עמדותיו או לא. בנווה אילן החלה המהומה, שגלשה לחלל הקיברנטי וסביר להניח שלא תסתיים במהרה. בכל מקרה, הרבה לפני שחולל סערות פוליטיות בערוץ 2, סקלי עסק בניסויים חברתיים עם מחשבים.

המורשת הדיגיטלית של הרסגור

לפני כשנה וחצי כתבתי לראשונה בקפטן על אפליקציית If I die, המאפשרת לגולשים לשלוט באופן שבו יונצחו לאחר מותם ברשת. דרך האפליקציה, שיצרה קבוצת יזמים ישראלית מחיפה תחת השם "ווילוק", ניתן להשאיר סרטון או טקסט. ערן אלפונטה, שעומד בראש המיזם, הסביר אז: "אנחנו מאפשרים לכל משתמש להקליד מורשת, הבעה רוחנית, הוראות או מלות פרידה". זאת, לדבריו, באמצעות חברים שהאדם הפקיד להם את הסמכות להכריז על מותו. רק אז עולה המסר שהוא הותיר על הדף שלו בפייסבוק או בכל פינה אחרת ברשת.

השבוע נודע כי אחד מהאנשים שבחרו להשתמש באפליקציה הוא פרופ' מיכאל הרסגור, מומחה להיסטוריה והיוצר של תכנית הרדיו "שעה היסטורית" בגלי צה"ל. בסרטון שפורסם ברשת שנה לאחר מותו, מתייחס הרסגור בקול צלול וברור לסוגיות ציבוריות שונות שעל הפרק, ובין השאר קורא לחלק את ירושלים, לקדם את תהליך השלום, ואף דוחק בבני נוער לא לנסוע רק לתאילנד אלא גם למקומות תרבותיים דוגמת אירופה.

לצד שלל חסרונותיה של הרשת, שרבות דובר עליהם ובייחוד בתקופה האחרונה, הסרטון של הרסגור מצביע על יכולתה לשמור על מידע יקר. דווקא היסטוריון מסוגו, איש של חלופות מכתבים ומסמכי נייר מיושנים, בחר בדרך המתקדמת – זו של העתיד – להנציח את משנתו. תמונות דהויות, גלויות מתקפלות וגזרי עיתון מצהיבים, למרות הערך הרומנטי שלהם, סופם להתכלות ולהשאיר אדם ללא זיכרונות על אהוביו. הטכנולוגיה מנגד, למרות כיעורה היחסי, מאפשרת לנו ליצור ספריות מידע שיישארו שם זמן רב, ככל הנראה גם לאחר שגם אנחנו עצמנו נתכלה. את זה הצליח להבין פרופ' הרסגור, אדם שבמרבית ימיו עסק בעבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ