האם פריצה למחשב שלכם יכולה להיות אמנות

The Public Private, תערוכה חדשה בניו יורק, בוחנת את האזורים האפורים של פרטי וציבורי בעידן פייסבוק וגוגל. את הגבולות לא כל כך קל למצוא

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

תמונה אחר תמונה מוצגת על הקיר של תערוכת האמנות - תמונה של אנשים צעירים שותים וצוחקים, תמונה של פיל, ובטנה החשופה של אשה שבקושי מכסה את חזה ביד אחת. התמונות נשלפו ממחשבים של אנשים ללא ידיעתם באמצעות פרצה.

בפינה מבקרים יכולים לעבור על תמונות פרופיל מהפייסבוק באתר שמסדר אותן לפי הגדרות כמו "ערמומי", "זחוח" או "קליל". תחשבו על אתר היכרויות לאנשים שלא יודעים שהם שם.

העבודות מוצגות ב-The Public Private, תערוכה שבוחנת את האזורים האפורים של פרטיות, מעקב ואיסוף מידע בעידן פייסבוק וגוגל. היצירות משחקות על הגבול שבין הפרטי והציבורי, אבל הגבולות אף פעם לא ברורים וספק אם הם בכלל קיימים - מה שעשוי להיות חוויה די מערערת.

האוצרת, כריסטיאן פול, אמרה כי היא מקווה שמבקרים יצאו מהתערוכה עם שאלות. המטרה היא לא להכריז שפייסבוק או כל המדיה החברתית רעות, אלא לגרום לאנשים לחשוב. אחרי הכל, עברו בסך הכל תשע שנים מאז נולדה פייסבוק ושש מאז נפתחה טוויטר, כך שהאמנות שבוחנת את הנושא נמצאת בחיתוליה.

5 מתוך 5 |
ברלין
1 מתוך 5 |
פאולו סיריו, אחרי שחיבל בתלת אופן של Street View
2 מתוך 5 |
לונדון

"אני לא חושבת שאמנות טובה מספקת תשובות קלות", אמרה פול, מרצה לניו מדיה ואמנות בבית ספר פרסונס לעיצוב בניו יורק, שם מוצגת התערוכה עד 17 באפריל.

ואכן, הכנסת המושג של פרטיות מקוונת לעולם הפיזי יכולה להיות מטרידה ומאירת עיניים גם יחד. האינטרנט אולי מעורר בנו תחושה מזויפת של ביטחון. העלאה של משהו לפייסבוק למשל יכולה להיתפס כפעולה פחות חושפנית מאשר צעקה ברחוב עמוס, אפילו אם ההפך הוא הנכון. זאת בהתחשב בכך שסטטוס בפייסבוק יכול להגיע למאות אלפי אנשים, אולי אפילו למיליונים.

"אנחנו באמת חיים במצב שבו אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים שיהיה ציבורי", אמר פאולו סיריו, אחד האמנים בתערוכה. "אנחנו לא יודעים מה זה ציבורי ומה לא. זה רגע של בלבול בעבור הרבה אנשים. לדור הבא כבר יש תפיסה אחרת של פרטיות".

לאחר שהתערוכה תסתיים, חלק מהפרויקטים יישארו זמינים ברשת או מחוץ לה בצורה כזו או אחרת.

קחו לדוגמה את Street Ghosts, יצירתו של סיריו: היא לא יותר מתצלומים בגודל טבעי של אנשים שצולמו בידי גוגל Street View, המודבקים על המקומות הפיזיים שבהם הם צולמו. סיריו קורא לגרסאות המקוונות רוחות דיגיטליות.

Face-to-Facebook, העבודה של סיריו ולודוביקואה ב-The Public Privateצילום: אי–פי

התמונות נועדו לשמש תזכורת לשברים שאנחנו מותירים אחרינו באינטרנט. "אנחנו מאבדים לחלוטין את השליטה כשאנחנו מתים", אמר, "אבל זה נשאר בארכיונים של גוגל ופייסבוק".

פול מודה שכמה מהעבודות בתערוכה נמצאות באזור אפור מבחינה אתית. בעבודה The Others של אווה ופרנקו מייטס הצליחו להיכנס לקבצים פרטיים דרך "תוכנה ישנה שמאפשרת לשתף בצורה אנונימית קבצים מהמחשב שלך", כפי שאמרה מייטס. "אבל אנשים שלא מכירים אותה משתפים בטעות את כל המחשב מבלי להבין זאת".הצצה לתוך מחשב היא קצת כמו הצצה לתוך בית פרטי של מישהו, היא מוסיפה.

בפרויקט קודם של בני הזוג, הם הפכו את כל תוכן המחשב שלהם זמין לציבור. כל מי שרצה יכול היה להסתכל בתמונות שלהם, במיילים ואפילו בחשבון הבנק.השניים אמרו כי אינם חשים שעשו משהו לא בסדר כשהציגו תמונות ממחשבים של משתמשים פרטיים.

"הדבר הראשון ששמתי אליו לב הוא כמה הן לא שונות מתמונות שאתה רואה ברשת כל הזמן", אמר פרנקו מייטס. "הן תמונות פרטיות לכאורה אבל אין שום הבדל בינן לבין תמונות פתוחות לציבור. במובן מסוים, אני עושה בדיוק מה שעושים צלמים: 'אני לוקח תמונות'" (כלומר: "מצלם". באנגלית: I take photos).

מתוך The Others

והאם מישהו מהמצולמים יצר איתך קשר?

"בפעם הראשונה שהצגנו את העבודה, בשפילד שבבריטניה, היה מישהו שטען שהוא מצולם בתמונות. למען האמת היה קשה לקבוע אם זה באמת הוא", אמרה מייטס. "בכל אופן, ביום המחרת הוא חזר עם כל בני המשפחה שלו כדי להראות להם שהוא מפורסם". מייטס אמרה שהוקל להם לנוכח תגובתו.

גם ברוק סינגר, מרצה ללימודי ניו מדיה במכללת Purchase בניו יורק, אמרה שהתמונות עצמן לא מעניינות או שונות ממה שאנשים מעלים ממילא לרשת. המטרה היא לחשוב על המשמעות האתית והחוצפה של המעשה. לדבריה, הפרויקט עוסק בצורה רחבה יותר בעידן הדיגיטלי ובאופן שבו הגבולות למה שניתן ולא ניתן לשכפל נבנים ונהרסים ללא הרף "בידי בעלי אינטרסים שונים".

עוד עבודה שנוגעת בתחום האפור היא Face-to-Facebook של סיריו, שהורדה מהרשת בעקבות תלונות של עורכי דינה של הרשת החברתית. אבל מבקרים בתערוכה עדיין יכולים לצפות בה. מכתבי עורכי הדין של פייסבוק מפורסמים על הקיר הסמוך. הפרויקט שנוצר ב-2011 מורכב ממידע שמאות אלפים שיתפו בפייסבוק באופן פומבי, כולל השם, תמונת הפרופיל, המדינה שבה חיו והקבוצות שאליהן השתייכו ברשת. סיריו ועמיתו אלסנדרו לודוויקו העלו את כל המידע למאגר מידע והשתמשו בתוכנת זיהוי פנים כדי לסדר את הגולשים לקטגוריות כמו "מצחיק", "מטפס" ו"זחוח". פייסבוק שלחה מכתב בדרישה להסרה ב-2011 בטענה כי השתמשו בתוכנה לאיסוף המידע בניגוד למדיניות הרשת.

"למרות שהאתר היה ברשת רק חמישה ימים, הרבה אנשים הבינו שמה שהם מפרסמים בפייסבוק יכול לשמש לבסוף מישהו אחר בלי אישורם", אמר סיריו, "והם מאבדים את השליטה במידע שלהם".

בנוסף לעיסוק בגוגל ופייסבוק, גם עיקוב מצולם תופס מקום מרכזי בתערוכה. לדוגמה, פרויקט 3rdi של האמן העיראקי וואפה בילאל שהשתיל מצלמה בעורפו. היא הוסרה לבסוף בשל חשש לזיהום. כעת הוא מסתפק בחיבורה באמצעות ציוד חיצוני.

מתוך הפרויקט של וואפה בילאל. עיניים בגב זו כבר לא מליצה ריקה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ