גם בעידן הפוסט צא"פ אתם לא חייבים להיות הראשונים לפרסם סטטוס

חרושת הדיווחים ברשת על גילוי הגופות שוב הוכיחה את חולשתם של צווי איסור הפרסום, אבל כיום כל גולש צריך ללמוד שלסטטוס שלו עלולות להיות השלכות

ורד שביט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ורד שביט

מתי כבר ידעתם ששלושת הנערים לא בחיים? ולמי סיפרתם שאתם כבר יודעים, ומתי? צווי איסור הפרסום באירועים כאלה כבר הוכחו פעם אחר פעם כחסרי תועלת. ידה של הצנזורה קצרה מלעצור את שטף המידע בווטסאפ, בפייסבוק ובטוויטר, בעיקר אחרי שהסיפור הופץ ברשתות זרות. אף אחד מהגולשים לא מחויב לכללי הצנזורה, אבל אנחנו שוכחים שבעידן הנוכחי כל אחד מאיתנו הוא גם כלי תקשורת, ועם הכוח הזה צריכה לבוא גם אחריות.

מקרים קודמים שמוכיחים את הכאב שנגרם לא חסרים. ב-23 ביולי 2012 ברי לוולין התקשר לדודה שלו, שריל ג'ונס, לשאול מה קרה לבתה היחידה, קרלה ג'יימס. "מה זאת אומרת מה קרה לה?", תהתה. ברי היה מבולבל. "חברים שלה בפייסבוק כתבו שהיא מתה", אמר לה. שריל, התקשרה בבהלה לטלפון של קרלה. שוטר ענה לה, ואמר ששוטר אחר יגיע אליה הביתה בקרוב. מותה של קרלה נקבע ב-20:17, כשהתמוטטה בקרבת מקום מגוריה, בוויילס. השוטרים הגיעו לביתה של שריל רק ב-23:38 כדי להודיע לה על מות בתה. בזמן שחלף, חברים פרסמו בפייסבוק הודעות על מותה, האחיין של שריל ראה אותן, ואת ההמשך אתם כבר יודעים.

גם כשאסף רמון נהרג, ספגו אמצעי התקשורת ביקורת רבה על כך שלאמו, רונה רמון, נודע על מותו בגלל הכתבים  שהתגודדו מחוץ לביתה עוד בטרם קיבלה הודעה רשמית בצינורות המקובלים.  

שלושת הנערים החטופים, אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקלצילום: רויטרס

המקרה שנוגע לי אישית יותר מכל אירע בשני במארס 2011. כשאחי, טל שביט, נהרג, הוא זוהה מיידית במקום. כיוון שהוא דמות ציבורית כל כך ידועה, מוכרת ואהובה, הידיעה על מותו התפשטה במהירות - בערך חצי מהמדינה ידעה שהוא מת לפני המשפחה שלו. הידיעה הקשה עברה מפה לאוזן והגיעה גם לרשת - מנהלי הפורומים השונים בתחומי הרכב והדו גלגלי גילו אחריות ואכפתיות וישבו צמודים למסך כל אותו אחר הצהריים, והורידו בזו אחר זו את הידיעות שהעלו גולשים אבלים שידעו לפנינו שטל נהרג.

לעומתם, ב-NRG פרסמו את ה"סקופ" מוקדם מדי, לפני שההורים שלנו, אחותי, ואני ידענו שהוא נהרג. טל היה כתב רכב בכיר ונערץ, ובין שאר עיסוקיו היה גם אחראי על המדור הדו גלגלי ב-ynet. העורכים הבכירים ב-ynet, בצעד יוצא דופן, התקשרו לעורכים הבכירים של NRG ודרשו שיורידו את הידיעה, כי אנחנו עוד לא יודעים. NRG הורידו את הידיעה והעלו אותה שוב אחר הצהריים, כשכבר ידענו. איש מאיתנו לא ראה את הידיעה הראשונית, אבל לא היה חסר הרבה שמישהי מאיתנו תגלה על מותו ברשת, או שקרוב משפחה יראה את הידיעה ויתקשר אלינו לשאול מה קרה.

חברה טובה שלי, א', אכן ראתה את הידיעה הראשונה ב-NRG כשהיתה באוויר בפעם הראשונה. למזלם של כל הנוגעים בדבר:

1. היא היתה חכמה ורגישה: היא לא התקשרה אלי מיד אלא ביררה מראש אם אני כבר יודעת
2. היתה לה גישה ישירה לאנשים שקרובים אלי ואינם בני משפחה כדי לברר איתם אם אני יודעת

ההודעה שהועברה בווטסאפ

כשסיפרתי על כך בשבעה, אחד מעורכי אתרי הרכב והדו גלגלי (סליחה שאני לא זוכרת מי זה היה), אמר לי שבמקרה הזה הוא פעל לפי הקו המנחה הבא: "אני רוצה שהאתר שלי יהיה השני שעולה עם ידיעה כזו, לא הראשון".

האם "הצינורות המקובלים" (צבא, משטרה) איטיים מדי בעידן הדיגיטלי? יכול להיות. אבל בעידן הדיגיטלי כל אחד מאיתנו הוא כתב, כל אחד הוא כלי תקשורת, כל אחד יכול להיות זה שבאמצעותו ייוודע לאם, לאחות או לבת על מוות, ולכן לדעתי כל אחד מאיתנו צריך לגלות אחריות, ולשאוף להיות השני, ולא הראשון, שמפרסם ידיעה כזו.

כדאי גם לגלות רגישות, ולפרסם מידע שקשור למוות רק לאחר פרק זמן מספיק (שעות ולא דקות, למשל), או לאחר בירורים דיסקרטיים שמוודאים שכל בני המשפחה כבר מיודעים, או לפחות בני המשפחה הקרובה.

התפרסם לראשונה בבלוג אבק דיגיטלי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ