יום הזיכרון 2016

מכתב פתוח לראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי

יום הזיכרון הוא הזדמנות להתחיל לחשוב מה ישאירו הנופלים אחרי מותם; והיום, בעידן של וואטסאפ ופייסבוק, התשובה מסובכת מאי פעם. אז למה צה"ל לא מטפל במורשת הדיגיטלית?

ורד שביט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יום הזיכרון לחללי צה"ל, הר הרצל. למצולמים אין קשר לכתבה
צילום: אמיל סלמן
ורד שביט

שלום ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי.

אני רוצה לדבר איתך על ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות בעידן המודרני הנוכחי.

כן, אני יודעת, בדרך כלל לא רוצים לחשוב על מוות ולא רוצים להכיר בקיומו - אבל יום הזיכרון הוא המועד היחידי בשנה שבו אני יכולה להגיד לך: "בוא לא נעמיד פנים שמוות לא קיים. בוא כן נדבר על מוות - אף שזה טאבו ואף שאתה חושש מ'פגיעה במורל הצבא'".

ב-2011 שאל האתר 1000memories את השאלה: "כמה מההיסטוריה שלנו כיום היא דיגיטלית?" תשובתו היתה שבקרב בני 25 מדובר ב-72%, ובקרב בני נוער מדובר ב-86%. זה אומר שכשחייל או חיילת נהרגים כיום, רוב המורשת שלהם תהיה דיגיטלית, וירטואלית ומקוונת. על שולחן הקפה בשבעה יהיו אלבומי תמונות מודפסים רק מגיל הינקות, וכל שאר התמונות יהיו בסמארטפון או במחשב, בשירותי ענן או ברשתות חברתיות.

בסקר שערכה חברת אקספריאן ב-2012 התגלה כי לבריטי הממוצע היו אז 26 חשבונות מקוונים, ובגילאי 34-25 כבר מדובר בלא פחות מ-40 חשבונות מקוונים שונים לאדם. זאת אומרת שכשחייל נהרג היום, נותרים אחריו עשרות חשבונות מקוונים שונים.

מה אתה חושב שקורה, האלוף, כאשר משפחה מוצאת את עצמה נעולה מחוץ ל-90%-70% מההיסטוריה של החייל שנהרג? נעולה מחוץ לעשרות חשבונות מקוונים של החיילת שנהרגה? מה הם מרגישים כשהם צריכים להתמודד גם עם זה, נוסף על כל השאר? כי ברוב המקרים המשפחה לא יודעת איפה היו החשבונות, מה שמות המשתמש והסיסמאות, ואם האדם שנהרג היה רוצה שקרוביו ייכנסו אליהם או לא.

משפחה מבקשת סיוע בפריצת טלפון של חייל שנפל בעזה. צילום מסך: מפייסבוק
צילום מסך: מפייסבוק

ב-2014 פירסמה לשכת עורכי הדין של אנגליה ושל ויילס קריאה נרגשת לניהול המורשת הדיגיטלית. בין השאר נכתב שם: "אנשים לא צריכים להניח שבני/ות המשפחה יידעו איפה לחפש באינטרנט ועליהם להשאיר את פרטי חייהם הדיגיטליים בצורה ברורה".

במבצע "צוק איתן" היו דוגמאות רבות שמדגימות עד כמה חשוב להתייחס לנושא הזה - אם זו המשפחה שחיפשה עזרה בפתיחת הנעילה של הטלפון של הבן שנפל או משפחתו של סרן ליעד לביא, שנפל במבצע וחיברה את הכונן הקשיח שלו למחשב. "האחים חיברו את הדיסק הקשיח מהנייד של ליעד וגילו אוצר". אני מסבה את תשומת לבך, האלוף, לניסוח הזה: "אוצר". כך קרה גם במקרה של הפתקים שהשאיר שון מונדשיין למשפחתו בטלפון שלו.

גם האפשרות לקבל גישה לחשבונות המדיה החברתית של חיילים שנפלו נהפכה פתאום חשובה למשפחות, כמו למשל משפחתו של בן וענונו שביקשה מפייסבוק גישה לחשבונו לאחר מותו. לפייסבוק יש פתרון למקרים כאלה; הוא לא מושלם, אבל זה עדיף על נעילה של המשפחה מחוץ לחשבון.

חיילים חותמים על כל כך הרבה טפסים עם הגיוס ולאורך השירות הצבאי, בחובה ובקבע. ההצעה שלי היא: לכלול באחד מהטפסים האלו גם התייחסות למורשת הדיגיטלית. יש למלא טופס כזה בעת החיול, ולאחר מכן, בכל שינוי בסיס או תפקיד, לאשרר או לשנות את הכתוב בו.  

הסטטוס של אחותו של ליעד לביא
הסטטוס של אחותו של ליעד לביא

אולי תאמר, האלוף: "כולם צריכים לנהל את העיזבון הדיגיטלי, המורשת הדיגיטלית, הדאטה הדיגיטלי, הנכסים הדיגיטליים, הירושה הדיגיטלית, הרכוש הדיגיטלי והתכנים הדיגיטליים שלהם עוד בעודם בחייהם, לא רק חיילים".

אני הראשונה שאסכים איתך. אבל אין לי גישה לכולם בבת אחת. כן יכולה להיות לי, דרכך, האלוף, גישה לכל מי שבצה"ל.

אולי תשיב: "כל מי שנמצא בסיכון גבוה כתוצאה מתפקידו חשוב שיטפל בזה: מה עם המשטרה? מה עם מכבי האש? למה את באה דווקא לצה"ל?"

אתה צודק, כמובן. אבל אדם בוחר להיות שוטר או כבאי - אדם לא בוחר להיות חייל. ולכן עלינו האחריות לדאוג לכל היבט, כולל ההיבטים הדיגיטליים הנלווים לחייהם - ולמותם. ממש כפי שאנחנו מחייבים אותם למנות שארים לביטוח ואיננו משאירים זאת לשיקול דעתם, האם למנותם או לא.

אולי תענה: "אבל אני לא רוצה לדבר על מוות, בטח לא עם החיילים. לא רוצה להכניס להם לראש שהם עלולים למות, את והשאלות האלו שלך".

ואני אגיד לך בצער שלפחות היום אי אפשר להעמיד פנים שאין מוות ושחיילים לא ימותו. היום השכול מסתכל לנו בעיניים ואנחנו צריכים להסתכל לו בעיניים בחזרה ולראות מה עוד אפשר לעשות שעוד לא עשינו.

משרד הביטחון יזם לאחרונה, הליך של רפורמה באגף המשפחות וההנצחה בשל השינויים בעידן המידע. פרופ' קרין נהון, המובילה שלו, ערכה במרץ 2016 יום עיון בנושא "שכול ורשתות חברתיות" ובחרה שישה אנשי מקצוע ללוות את השולחנות העגולים במהלכו. אני הייתי אחת מהם. היה מרתק לראות את הפערים באוריינות הדיגיטלית ולצד הרתיעה משינוי והפחד מקידמה ומטכנולוגיה גם רצון להתקדם קדימה ולתת מענה עדכני לבעיות מודרניות. 

בוא נלך אנחנו, אתה ואני, האלוף, צעד אחד אחורה. כלומר קדימה. כי להיות מודעים לעולמות המוות הדיגיטלי לאחר המוות ולצרכים שהם מביאים איתם זה חשוב - אבל חשוב אף יותר להיות מודעים לעולמות המוות הדיגיטלי עוד בעודנו בחיים. בוא נשאל את החיילים עוד בחייהם: "מה ברצונכם שיקרה עם מה שתשאירו אחריכם, אם חלילה יקרה משהו?"

אולי זה יקל על המשפחה בפניות לגורמים הרלוונטיים. אם התשובה תהיה שלילית, אולי זה יקל על המשפחה לדעת שהם לא נעולים מחוץ לחשבונות כתוצאה מסיבות טכניות, אלא כחלק מכיבוד רצונו של המת.

בוא נטפל בשני הצדדים, לפני המוות ואחריו; בוא נכשיר את הצוות המקצועי להיות מודע ולתת מענה גם להיבטים הדיגיטליים הנלווים לחיי החיילים, בחייהם ובמותם. יש כל כך הרבה כאב שנלווה למוות, כאב שאין לנו מה לעשות בנוגע אליו ואין לנו איך להקל אותו. בוא לפחות נקל איפה שכן אפשר.

ולמה אני כותבת אליך מכתב פתוח, אולי אתה תוהה? כי מאז יוני 2015, כמעט שנה, אני מבקשת להיפגש איתך. נאמר לי שתחילה עלי להיפגש עם הדוברת שלך, רב-סרן מרב גרנות-סטולר, ועם ראש מחלקת נפגעים, אלוף-משנה יפה מור. הפגישה נקבעה ובוטלה כמה פעמים, ובחודשים האחרונים לא רק שהיא לא נקבעת מחדש אלא שהפסיקו להחזיר לי טלפונים מלשכת הרמ"ח.

יש שאומרים לי: "חכי. הרי התופעה שאת מדברת עליה כל כך רחבה, ונוגעת בכולם, והרי משפחות ייתקלו בזה יותר ויותר מעכשיו, אז כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לחכות. ככל שיהיו יותר משפחות שכולות חדשות שייתקלו בקשיים המודרניים האלו, הן תצעקנה, והצעקה שלהן תעלה למעלה, ויגיע השינוי".

ואני אומרת, האלוף, שאני לא רוצה לחכות לעוד מוות. אני צועקת כבר עכשיו. הלוואי ותקשיב.

פורסם לראשונה באבק דיגיטלי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ