בשבחי האיטיות היחסית: שיר הלל למכונת הכתיבה

גם אנחנו שוקלים, ממש כמו בכירים בממשל הגרמני, לזנוח את מקלדת המחשב המאוסה לטובת מכונת הכתיבה המעלה ריחות נוסטלגים של שמן, דיו ודם

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לאחרונה עיינו ב"קפטן אינטרנט", שם קראנו בשמחה מהולה שבכירים בממשל הגרמני שוקלים, בלחץ ההישגים שהאמריקאים רושמים לאחרונה בתחום הריגול המקוון, לחזור ולהשתמש במכונות כתיבה. אנחנו אומרים שמחה מהולה משום שקשה לפרגן לגרמנים כשהם חשים נוסטלגיה לחצי הראשון של המאה העשרים. אבל איפה היינו?

היינו במכונות כתיבה, כמובן. כלומר, היינו בשמחה: החדשות מגרמניה משמחות אותנו, למרות שאנחנו די בטוחים שמדובר לא ביוזמה אמיתית אלא באחד המקרים הבודדים בהם הגרמנים מנסים להיות קצת פולנים (אין בעיה, תחטטו לנו באימייל. אנחנו נשב פה בפינה ונקליד על מכונות הכתיבה החלודות שלנו). אנחנו שמחים כי אנחנו רואים כאן הזדמנות לטרנד, אולי אחד הטרנדים החשובים שבני המילניום הזה יכולים להוביל: המרד במחשבים כמכונות כתיבה. כלומר: מכונות שמשתמשים בהן כדי לכתוב. כלומר: כמכשירי כתיבה.

איפה היינו?

היינו בדרך שבה המכונה מעצבת את התודעה. ליתר דיוק, היינו בעובדה שאופי המכשיר שמשתמשים בו כדי לכתוב משנה את הדבר שנכתב. כשמכונות הכתיבה החליפו את העט הנובע הן עשו יותר מאשר  להאיץ את קצב הכתיבה (ולתת דרור לפטפטנים איטיי-ידיים); הן התערבו, בדרכים חמקמקות, בספרים, במכתבים ובטורים שנכתבו בהן.  

יש כל מיני סיבות להעדיף מכונות כתיבה. יש, למשל, הרבה היסטוריה במכונת כתיבה, להבדיל מאשר, נניח, באייפד. מי השתמש באייפד, חוץ מאיתנו ומבני דורנו? כשאנחנו מקלידים על מכונת כתיבה, לעומת זאת, קשה שלא לדמיין את המניגווי, מקליד בעמידה על הרויאל קווייט דהלוקס שלו; את קרואק, שהדביק דף לדף והקליד על נחש נייר ענק, כדי שלא יצטרך לעצור באמצע הכתיבה (על אנדרווד ניידת) ולהחליף דפים; את פוקנר (על אנדרווד יוניברסל פורטבל, שייתכן והקלידה עליו באותה מידה שבה הוא הקליד עליה); את האנטר ס. תומפסון, שוכב ירוי מול מכונת הכתיבה שלו, יבמ סלקטריק חשמלית, שמילה אחת מודפסת על הנייר המוזן בה; את סטיינבק, עונב וזועם על הרמס בייבי; את ג'ורג' אורוול ואת אגתה כריסטי, שניהם על רמניגטון הום פורבל.

אלוהים שבשמיים - איפה היינו?

שקענו בזכרונות רומנטיים, כמובן. כל אחד מהסופרים שהזכרנו השתמש במכונות כתיבה משום שהן היו מיטב הטכנולוגיה של אותם ימים. הטכנולוגיה הזאת איפשרה להם לכתוב יותר, ויותר מהר; לו היו להם מחשבים, קרוב לוודאי שהם היו משתמשים בהם (הסופר בן זמננו מייקל שייבון, למשל, הודה בספרו "ארגון השוטרים היידים" לתוכנות עיבוד התמלילים שלו). אבל לו היו המינגווי, פוקנר, מארק טוויין, או ג'ורג' אורוול כותבים על מחשבים ולא על מכונות כתיבה -- איזה מין ספרים הם היו כותבים?

מארק טוויין היה מדליק את המחשב שלו, גולש קצת בטוויטר לצרכי ריטווט מעריצים. אחר כך הוא היה פותח את הקובץ שנקרא "החיים על המיסיסיפי.docx" וקורא את הדברים שכתב אמש, אבל מייד היה גולש לאתר של חברת הספנות סנט לואיס, כדי לוודא שספינת הקיטור שהוא מתאר שהוא מתאר אכן זהה לזו שבזכרונו. מיד אחר כך הוא היה כותב כמה שורות, אבל אז היה נדרש, לצורך דיאלוג, לנגינת קולו המדויקת של עבד משוחרר שנולד וגדל בג'ורגיה, אבל בילה את אחרית ימיו בין היאנקים; לשם כך הוא היה פוצח במחקר של כמה שעות בין סרטוני יוטיוב, שם היה לומד גם איך מכינים קוקטייל "אולד קרו". ג'ורג' אורוול היה יושב עם הלפטופ שלו בבית קפה לונדוני כדי לכתוב את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", אבל אז היה שוקע בוויכוח ער על חסרונותיו של בקבוק המים החמים לעומת מחבת-המיטה הישן והטוב, ועד שהיה מנצח בוויכוח הייתה נגמרת לו הבטריה.

קרואק, לעומת זאת, היה כותב אותו הדבר. תוכנות עיבוד התמלילים -- שבהן לא צריך לעצור כדי להחליף דפים -- היו מעניקות לו אושר גדול.

ולפני שתשאלו איפה היינו -- היינו בקצב שמכשיר הכתיבה שלך מכתיב לך. התקתוק המונוטוני, המאט ומאיץ בקצב האצבעות המקלידות, השרה על סופרים רבים נמנום היפנוטי ממנו עלו היצירות שלהם - והיו מי שהאמינו שהדברים שהם כותבים מוכתבים להם (בורוז הלך צעד או שניים קדימה והאמין שהחיים עצמם מוקלדים על איזו "מכונת כתיבה רכה"). לצלילי התקתוק נודעו כל כך הרבה משמעויות מיסטיות עד שמייצרים היום תוכנות קטנות שנועדו להשמיע רעשי מקשים מוקלטים בעוד אתם מקלידים על המקלדת האלקטרונית, נטולת הרעשים שלכם. בחלק מתוכנות התועבה הללו אפשר לבחור איזו מכונת כתיבה המחשב יזייף עבורכם. אין לנו אלא לבוז לתוכנות כאלו. הם מזכירות לנו חומרי טעם מלאכותיים בטעם ענבים: אין בהם ענבים והם לא מזכירים ענבים, והדבר היחיד שאפשר להגיד עליהם זה שהם בטעם.

למחשבים, שהם לעולם לא רק מכשירים הנועדים לכתיבה, אלא ארגז צעצועים גדול, שבו אפשר, ממש בלי להתכוון, לנהל שיחות קלות עם חברים ובני משפחה ולצפות בשיעורי אנטומיה ולהקשיב לסטנד אפ נדיר של ג'ורג' קרלין, וגם כשמנתקים את אנטנת ה-WiFi ונועלים אותה בחדר אחר הם עדיין מאפשרים לבחור תמונת רקע חדשה לשולחן העבודה ולהחליף צבעים ופונטים ולחפש כמה קבצים יש במחשב שיש להם סיומת מסוג jpg -- למחשבים יש קצב אחר שהם משרים על הכתיבה. קצב רצוף בהפסקות ובהסחות דעת. אנחנו לא מתביישים לומר לכם שאת המילים שאתם קוראים כעת אנחנו כותבים בזמן שברקע אנחנו מנגנים סרטון שבו מייקל ווינסלו ("תרגיל לשוטרים מתחילים") מחקה מכונות כתיבה ישנות.

יש עוד כמה תכונות שמאפיינות את הכתיבה על גבי מחשב. קל מאוד למחוק -- לא רק מילים שתוקלדו אלא משפטים שלמים. למשל -- יודעים מה, עזבו, לא משנה. קל גם לעקור ולהעתיק פסקאות שלמות ממקומן ולשתול אותן בקרב פסקאות זרות. קל להקליד; קל לאבד אלף מילה בגלל הפסקת חשמל ממש כפי שקל לשכפל כל מילה באלפי עותקים. ולפרסם -- קל באופן כמעט אבסורדי לפרסם. כל הדברים האלו ביחד הופכים את המילה לזולה. ומכיוון שאי אפשר להתרכז לשנייה בבית הזה -- כלומר במחשב הזה -- וכיוון שהמילים זולות, הרי שהטקסט שהן מייצרות -- ובכן, יש מי שטוענים שעל גבי מחשב -- אי אפשר לכתוב. ואילו אנחנו מעוניינים לספר לכם, בתור מי שכותבים מדי יום ביומו על גבי מחשב, שעל גבי מחשבים -- אי אפשר לכתוב.

איפה היינו?

היינו בעובדה שהטרנד שעליו חלמנו בהקיץ בפסקאות הראשונות של הטור הזה -- הטרנד הזה שריר וקיים. באתרי מסחר אלקטרונים כגון איביי מתנהל סחר ער במכונות כתיבה, והאירוניה הטמונה בכך מענגת אותנו מאוד. יש מי שמארגנים ערבי הקלדה בפומבי. יש מי שמייצרים שעטנזים ארורים בין מחשבים למכונות כתיבה -- למשל "מכונת כתיבה USB" -- אבל את דעתנו על חומרי טעם בטעם ענבים כבר חלקנו איתכם. איפה היינו? אה: הטרנד שריר וקיים. יותר ויותר מאחינו המושכים בעט משתכנעים להשאיר למחשב את המשימות שהמחשב טוב בהן, ולצורכי כתיבה להשתמש במכונה ייעודית לשם כך.

אנחנו משוכנעים שאם אתם מושכים בעט, טורנו הצנוע לא ישכנע אתכם להפסיק למשוך בה באמצעות עכבר. ועם זאת אנחנו מאתגרים אתכם לנסות ולהקליד כמה מילים על גבי מכונת כתיבה -- מכנית ולא חשמלית אם אפשר. רק כמה מילים, תראו איך תרגישו אחר כך. נדמה לנו שתרגישו, כמונו, שיש משהו אחר במילים שהוקלדו ומיד הופיעו בדפוס, על גבי נייר; שהדבר שהאצבעות שלכם נוגעות בו הוא לא מכונה אלקטרונית, מתוחכמת, סתומה ונייטרלית, אלא משהו שיש לו נוכחות שאין להתכחש לה: משהו שנתקע וצריך מדי פעם לשחרר אותו, משהו שמעלה, עם עלייתם ונפילתם של הפטישים, ריחות של שמן מכונות ודיו. ולעיתים גם דם (השם יקום דמך, האנטר).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ