חפשו בגוגל חגי פליסיאן

צווי איסור הפרסום - שארית עבשה מתקופה שבה היתה למישהו שליטה על אמצעי הפרסום - נותנים בימים האלו הופעות פרידה ברחבי הארץ ומוכיחים שגם מכשירים חוקיים צריכים לדעת מתי לסיים את הקריירה

ג'וני זילבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'וני זילבר

הכי מבאס - בעצם, השלישי-הכי-מבאס - להיות היום עיתונאי. לא צריך להיות אחד משישה-שבעה העיתונאים שחתומים, בכלי תקשורת שונים, על הידיעות ששוחררו לפרסום הבוקר, סוף סוף, שהחשודים ברצח הם עבריינים מפרדס כץ, שבן משפחה שלהם נאנס לכאורה בידי ה"בכיר בקהילה הגאה". ברגעים כאלו שוררת אחווה בין כל המושכים בעט. כל עיתונאי מתכווץ כשהוא רואה איך הידיעה העסיסית הזו מתפרסמת כשהיא כבר בלי אוויר, אחרי ששדדו ממנה בדרך את כל העסיס, אחרי שגם הקוראים הכי מנותקים כבר מכירים פחות או יותר את כל הסיפור, וכל מה שנשאר לחדש זה פרטים טכנים יבשים: שמות של שני אנשים שהקורא לא מכיר ולא איכפת לו מהם.

השני-הכי-מבאס, לעומת זאת, זה להיות עיתונאי עד אתמול. פה כבר מדובר בבאסה בעוצמה תעשייתית. להיות עיתונאי אתמול זה לשבת עם מסקינג טייפ בדמות צו איסור פרסום על הפה ולראות איך כל העולם – כל העולם! – מפיץ את כל פרטי הצא"פ הזה בפייסבוק. שמות החשודים פורסמו כבר בשבוע שעבר בבלוגים שונים, בין השאר בבלוג דובר אנגלית מוכר שכותב יהודי-אמריקאי – ואני לא מאמין שאני כותב את המילים האלו אבל כאן לא יופיע לינק לבלוג ההוא משום שמוצג בו גם השם של ה"בכיר" ההוא, ששמו טרם הותר לפרסום. השמות פורסמו בקבוצת דיון של שוטרים והודלפו משם; הם אפילו פורסמו בבלוג רכילות שהסקופים הרגילים שלו הם מה קרה אתמול בלילה לפצפוצית, הדיירת בווילה של האח הגדול.

פליסיאן בבית המשפט בשבוע שעברצילום: מוטי מילרוד. עיבוד מחשב

ובזמן הזה – בזמן שעיתונאים, שהג'וב שלהם פחות או יותר זה להביא את המידע הזה, ורצוי אולי באופן אינטיליגנטי ומנותח, משחקים מחבואים-תופסת-צבעים-כן-לא-שחור-לבן עם צווי איסור הפרסום ומפרסמים כל מיני שמועות ורמיזות והתפתלויות, שמהן אפשר, או אי אפשר, או אולי בעצם קצת אפשר, להבין מה קרה בברנוער לפני ארבע שנים – בזמן הזה, הילדים השובבים בפייסבוק, אלו שאף אחד לא יעצור ויחקור אותם על הפרת צו, כבר משתוללים עם הפרטים המלאים: מחטטים בעמוד של אחד הרוצחים ומוצאים שם ציטוטים טיפשיים להשתעשע בהם; דנים במרירות או בלעג מר וצורב בזהותו של ה"בכיר" ובמה זה אומר על הרצח ועל הומופוביה ועל עוד דברים; וגם מתבדחים על חשבון התקשורת, שיושבת שם בחיבוק ידיים ובפה כמעט סתום ורק רומזת מהזווית של הפה.

וזה לפני שדיברנו על הסיפור הזה, שאפשר לאשר לתקשורת לפרסם משהו, ואז להגיד "אופס, בעצם שכחנו לבדוק אם מותר לכם, ומסתבר שאסור, אז תמחקו מה שכתבתם מהרשת, כי הרי דברים שמוחקים באינטרנט נשארים מחוקים לתמיד, נכון?"

מהסיבות האלו אני מבקש, טוקבקיסטים, היום תרחמו. עבר על כולנו יום קשה. תפרגנו קצת. תחזרו מחר לספר לנו כמה אנחנו גרועים.

אבל במקום הראשון נמצאים השופטים. הכי מבאס להיות היום שופט. בעולם של מטה, שפסו ממנו ארמונות המלוכה, שופטים ולקוחות במלונות יוקרה נשארו היחידים שמצפים לברוא עולמות במילה. הם רק אומרים משהו – ומה שהם אומרים מתגשם בידי מכונה נסתרת ואדירת-כוח: "תשים את ההוא בכלא לשנתיים" – וההוא נכנס לכלא. "תביא לי לחדר דלי מלא פיסטוקים" – ופיסטוקים. אבל אנחנו חיים בעולם פוסט-אלוהימי: השבוע הודיע מלון היוקרה הילטון מידטאון בניו יורק שהוא מבטל את מוסד שירות החדרים, ובתוך כך השופטים יכולים לצוות בכל הכוח שאסור לפרסם את שמות החשודים, ולקפוץ מעלה-מטה בפנים סמוקות ולרקוע ברגליים ממש ממש חזק, והמידע ימשיך להתרוצץ ברשת כמו מקקים מאחורי הדלת של האמבטיה.

אני בטוח שזה מאוד מתסכל, ובטח מבלבל, לשופטים האלו. כשתל אביב התמלאה בגרפיטים לאמור "חפשו בגוגל ענת קם" למרות שהפרשה הסופר-סודית הייתה תחת סופר-איפול, זה עוד תפס אותם בלתי מוכנים. כשעוד קראו לבן זייגר "האסיר X", אבל לינקים לכתבות שעלו ומיד הוסרו בארץ ולשידורי טלוויזיה מאוסטרליה מילאו והציפו את הרשת, הם כבר בטח אמרו לעצמם "קורה כאן משהו מוזר". לשופטים אסור לפתוח חשבון ברשתות חברתיות, אז הם מתוודעים לאט לעולם הזה, העולם שאין בו אלוהים, כלומר שהם לא אלוהים בו. אבל אני משוכנע שבשלב הזה הם כבר מבינים. מבינים ולא מאמינים מה קרה להם.

קל לדמיין את השופט ניגש לאיזה פספוס-רשת כזה ואומר לו "היי, היי! אמרתי שאסור לפרסם! למה פרסמת? תשמיד את זה!" והילד חורץ לו לשון, או משחק בפלאפון, מה שילדים עושים בימינו. השופט אומר לו, "בחורצ'יק, לא הבנת שהחוק מעניק לי מכשיר רב-עוצמה להטיל איפול על עניינים מסויימים כדי לסייע לעבודת המשטרה, או להוציא אותה טוב, או להגן על הפרטיות של מאן דהוא?" ככה זה שופטים, אוהבים להגיד מאן דהוא. ובתגובה פספוס-הרשת, בלי להרים עיניים מהטלפון, אומר לו, "אני לא חתמתי על שום הסכם דמים כמו משרתי השלטון מהתקשורת, ובקשר לפרטיות אני יכול לעשות ככה עם האצבעות שלי ותיכף יהיה לי את המספר תעודת זהות ואת הטלפון שלך בבית, וגם אם יש לך בת, ואם כן, אם היא פנויה, ואם כן, מתי היא בבית ואתה לא". ובזמן שהשופט הולך משם, אבל וחפוי ראש, הוא מבין שכשהוא מטיל צו איסור פרסום הוא לא מגן על שום דבר, רק נותן יתרון בלתי הוגן לבלוגרים ופייסבוקאים על פני העיתונות שעוד מקשיבה לו. זאת, כמובן, הייתה סצנה שבדמיוני. במציאות, למערכת המשפט שלנו ייקח עוד כמה שנים טובות עד שהיא תבין כמה נלעגים צווי איסור הפרסום שלה.

אם כן: בגלל האינטרנט מבאס להיות עיתונאי, די מבאס להיות עיתונאי עד אתמול, וממש מבאס להיות שופט. אבל לא צריך להיות שליליים כל הזמן: להיות בלוגר, נניח, או סתם מישהו בפייסבוק? זה דווקא די סבבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ