"חדר חשוך" ותחייתם של משחקי הטקסט

משחק חדש וממכר לדפדפן, שאין בו גרפיקה בכלל, שופך אור על תחייתם המחודשת (בערבון מוגבל) של משחקים מימיו הראשונים של המחשב האישי

ג'וני זילבר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'וני זילבר

אתם מוצאים את עצמכם בחדר חשוך.

האש כבתה.

החדר קר.

אם תבחרו להדליק את האש, תמצאו שאיבדתם יום או יומיים של עבודה לטובת משחק הדפדפן המבריק A Dark Room, שיצא לאוויר העולם בדיוק לפני חודש ושבוע. גם אם אתם לא חובבים גדולים של משחקי מחשב, לא מן הנמנע שתסיקו, אחרי שתסיימו לשחק, שאבדן אותם יום או יומיים היה שווה את זה.

למשחקים יש בדרך כלל ז'אנר קבוע ותבנית ידועה מראש, אבל ב"חדר חשוך" המשחק עוסק דווקא בלהבין במה המשחק עוסק. הייתי אומר יותר אבל אני לא רוצה לקלקל לכם את ההפתעה. "חדר חשוך" מתחיל בתור מעין משחק הרפתקאות, אבל כל רגע שמשחקים בו הופך אותו למשהו אחר: פתאום החדר החשוך הופך לכפר. הכפר הופך את "חדר חשוך" למשחק אסטרגטגיה. האסטרטגיה הופכת את הכפר לעיר קטנה. העיר הקטנה שולחת את השחקן למסע גילוי ביער האפל והמסוכן שמסביב לכפר הקטן, ואת משחק האסטרטגיה למשחק הרפתקאות, שמזכיר משחקי פנטזיה ישנים מאוד: פתאום יש סביב מה שהיה לפני רגע חדר נטוש גם עולם ששורצים בו... טוב, לא נקלקל.

אבל מה שבאמת מוצלח ב"חדר חשוך" הוא שאין בו טיפה אחת של צבע או של גרפיקה. אף דמות מצויירת לא מתרוצצת על המסך. אין רקעים ואין נוף. "חדר חשוך" הוא טקסטואלי לגמרי - הוא עוקף את העיניים של השחקן ומתקשר ישירות עם הדמיון שלו. הוא מתאר נופים מחרידים, מפחידים, במילים בלבד. השחקן מתקשר עם המשחק באמצעות כפתורים שהם בעצם רק טקסט מוקף בקו. מדי פעם מופיעה מפה שתזכיר נשכחות, אבל רק לשחקנים עתיקים: מפה המורכבת מסימני דפוס שבה האות T מציינת יער, ודמות השחקן מיוצגת על ידי הסימן @. אם המשפט האחרון גורם לכם לזקוף אוזניים במין זיכרון עמום, הרי שאתם, לפחות בשנות-מחשב, מאוד מאוד זקנים.

כך נפתח A Dark Room

* * * *

בואו, ילדים, שבו ואספר לכם סיפור: לפני שנים רבות, בסוף שנות השבעים, עוד לפני שמרבית ההיפסטרים נולדו, ולפני שזה היה קול להתגעגע לדברים שקרו בסוף שנות השבעים, למחשבים היו מוחות קטנים וחלשים ולאנשים שהשתמשו בהם היו מוחות גדולים וחזקים. בתקופה ההיא לא היו מחשבים שיכלו לזמן שדים וסופות כדורים ממוחשבות בזמן אמיתי, בתגובה לכל הקשה קלה על המקלדת; בתקופה ההיא, אם לחצת על משהו והמחשב הצליח, אחרי שחרחר והשתעל, להעלות קצת טקסט על המסך הירוק-שחור, אמרת תודה רבה. בתקופה הזאת נוצרו משחקים ששאבו את רוב כוח החישוב להפעלתם ממוחו של השחקן: הם היו סיפורים אינטראקטיביים, משהו שבין כתב חידה לסיפור קצר, ספק אמנות, ספק גרסה אלקטרונית של ספרי "אתה הגיבור": אתה כתבת משהו למחשב והוא כתב לך משהו בחזרה, וזה היה המשחק.

(אני מתאר לעצמי שמעריצים אמיתיים של משחקי הרפתקאות טקסט כבר לא איתנו, כי הם קפצו לתיבת הטוקבקים כדי לשנוא אותי על כך שאני משווה בין המשחקים שהם אוהבים, שיש בהם באמת אך ורק מילים והם שייכים לז'אנר אחד מובחן, ובין השעטנז המשונה הזה שהוא "חדר חשוך". ובכן, הם קצת צודקים).

ייתכן שהמשחק הראשון בז'אנר היה Adventure מ-1975, שבו השחקן חקר מערכת של מערות תת-קרקעיות ושהשפיע על המתכנת הצעיר קן וויליאמס להקים את אולפן משחקי ההרפתקאות הגדול הראשון, Sierra On-Line. ייתכן שאחטא כאן בסנטימנטליות לחת-עיניים ובלתי נסבלת אם אומר שכמה מהמשחקים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם היו הרפתקאות טקסט, ושרובם הגיעו מאולפן קטן בשם Infocom: בין המבריקים ביותר היו Zork (שאפשר לשחק בו אונליין) והגרסה הממוחשבת ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (גם כן אפשר לשחק אונליין) שצילקה והמיתה מצחוק דור שלם של שחקנים, משום שהיא הייתה סדיסטית ובלתי פתירה כמעט לחלוטין מחד, ומטריפה מצחוק מאידך.

קן וויליאמס ואישתו רוברטה הוסיפו למשחקים הטקסטואלים גם גרפיקה נאיבית, שהלכה והשתכללה, וכך הקיץ הקץ על המשחקים ההם שהיה בהם רק טקסט בינך ובין המחשב.

מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"

עד שיום אחד...

* * * *

מתוך Candy Box

"חדר חשוך" מזכיר מאוד את Candy Box, שהושק לא הרבה לפניו; גם בקנדי בוקס אין ז'אנר מובחן וברור והמשחק מתחיל מכלום ונבנה ומסביר את עצמו תוך כדי משחק; גם בקנדי בוקס אין גרפיקה מלבד זו המורכבת מסימני דפוס (מה שמכונה, שוב על ידי קשישי-מחשב, בשם ASCII Art); וגם הוא מזכיר משחקי הרפתקה ישנים. "קנדי בוקס" ילדותי, בהיר ועליז כמו קופסת ממתקים; "חדר חשוך" קודר, מפחיד ומסוכן כמו בקתה מבודדת בחורף.

את "חדר חשוך" יצר המתכנת והחנון מייקל טאונסנד (29), והוא פרסם אותו תחת השם Doublespeak Games (אולי התחלה של אולפן משחקים עצמאי? אני משתדל שלא להתלהב יתר על המידה מיוצרי משחקים לפני שהם מגיעים למשחק השני שלהם; בפעם הקודמת שהתרשמתי ככה זה היה ממשחק האייפון המבריק Tiny Wings של הגרמני אנדראס איליגר. איליגר פרסם משחק אחד ומיד נעלם. הוא אפילו לא טרח לייצר גרסה של טייני ווינגס למכשירי אנדרואיד).

מאחורי קנדי בוקס עומד יוצר שמכנה את עצמו Aniwey ומסרב להזדהות (אניוויי מוצא חן בעיני במיוחד, כי באתר שלו יש לינק לדף באתר של ריצ'רד סטולמן, שמסביר למה הוא מסרב להשתמש בפייסבוק). בראיון לאתר אינדיסטטיק הוא מסביר שהיעדר הגרפיקה מגיע מאתיקה של יוצרים עצמאיים: ככה הוא יכול "להתרכז באופן מלא במשחק עצמו. אם אני רוצה להוסיף משהו, אני פשוט מוסיף אותו. בדרך כלל אין גרפיקה לשנות כדי להוסיף דברים. זה נוח".

* * * *

וזה העניין במשחקי טקסט: לא משנה כמה הם מורכבים ונפתלים, בדרך כלל מספיק אדם אחד כדי ליצור אותם. בעולם שבו אולפני משחקי הווידאו מעסיקים מאות עובדים, והם לעיתים גדולים ומשוכללים יותר מאולפני סרטים הוליוודים, משחקי טקסט הם למשחקי וידאו מה שספרים הם לסרטי קולנוע.

איש לא יודע מתי חזרו לפרוח משחקי הטקסט. אין ספק שהם מעולם לא מתו. ההצלחה המסחרית אמנם נעלמה והאולפנים המעטים שייצרו אותם, כמו Infocom, התפוגגו; אבל בחסות האינטרנט התקיימו קהילות שוליים קטנות של יוצרים עצמאיים. כבר בסוף שנות השמונים פותחו כמה מחוללי משחקים, שאיפשרו לסופרי משחקי הרפתקאות, שלא ידעו לתכנת, לייצר משחקים בלי לכתוב שורת קוד אחת. באמצע שנות התשעים התחילו לערוך תחרויות שמזכירות מאוד תחרויות של סיפורים קצרים. יש מגזינים ויש קבוצות דיון וחלקן נולדו לפני חלק מהקוראים.

אבל בחמש או שש השנים האחרונות - וייתכן מאוד שזאת תחושה סובייקטיבית - המשחקים האלו חזרו ונהיו מעט, מעט, קצת קצת פופולריים. זה עדיין ז'אנר שולי, רק קצת פחות שולי. למה? אולי זה בגלל שקל לפתח היום משחקים לדפדפן, לסמארטפונים ולפלטפורמות אחרות. (יש אפילו משחקי טקסט לקינדל). אולי זה בגלל משחקים שוברי ז'אנרים כמו "חדר חשוך" ו"קנדי בוקס".

למשחקים האלו לא קוראים יותר הרפתקאות טקסט. עכשיו קוראים להם Interactive Fiction, ולמרות שבאנגלית זה נשמע די בסדר, התרגום של המונח הזה לעברית כה איום שאני אמנע מלכתוב אותו כאן, שמא איזה גוגל יאמץ אותו. לז'אנר הזה יש פתאום יוצרים כוכבים. משחקים מוצלחים או מטלטלים מאוד חוזרים לתודעה כמעט-ציבורית. יש אפילו סרט דוקומנטרי.

בעתיד אנחנו מבטיחים להתייחס קצת יותר למשחקי טקסט, ואולי לספר לכם על כמה מהמוצלחים והמרתקים יותר. בינתיים, למי שמעוניין להתחיל לשחק, או לחזור לשחק, כדאי לקפוץ ל-Interactive Fiction Database. יש להם דף שמרכז משחקים שזכו בתחרות היוקרתית של תת-התחום הזה, IFComp; לבלוג המצוין Planet IF, או ל-IFArchive הגיקי והנפתל.

(כל זה טוב ויפה אם אתה מתעניינים בפריחתו המחודשת והמודרנית של התחום היפה הזה. אבל אם אתם חטיארים אמיתיים, זה הדף בשבילכם: יש בו גרסאות מקוונות של משחקי Infocom קלאסיים, כולל ארבעת משחקי זורק הראשונים - לזקנים מאוד, ולזקנים מאוד ברוחם).



דברו איתנו ב-haaretz@room404.net

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ