בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עברייני רשת

זבל מי שמתייג

הזיהום הדיגיטלי נותר לרוב סמוי מהעין: כל פיסת מידע במרחב המקוון נשמרת בשרתים הדורשים חשמל, וגרוע מכך - היא נשמרת לתמיד, גם אחרי שנהפכה לבלתי רלוונטית

14תגובות

בואו נדבר לרגע על זיהום. נדמה לנו שרק לאחרונה התחילו לספר לנו שאנחנו צריכים להרגיש אשמים בנוגע למה שאנחנו עושים לסביבה. לפני שעלה העניין הזה, חיינו בגן עדן של בורות נהדרה ונאלצנו לכלות את כל רגשות האשמה שלנו על תאריכי ימי הולדת, טלפונים לאמא, פרחים שאסור לקטוף, מה שאנחנו מכניסים לפה, מה שיוצא לנו מהפה וקבצנים ברמזור. אחרי שהסבירו לנו שהסביבה מזדהמת - הנה, ויקיפדיה מאשרת, זה היה רק באמצע המאה הקודמת - זה נראה לנו כל כך ברור מאליו, שלא הבנו למה לא הרגשנו אשמים על זה קודם: מכיוון שכדור הארץ גדול ואנחנו קטנים, התייחסנו אליו כאל מרחב אינסופי שבו אפשר לזרוק את כל הפסולת שלנו. אנחנו לא יודעים להבחין בין גדול ובין אינסופי. אבל הסביבה שלנו היא סופית, והנה, אחרי 200 שנה של תיעוש, כבר הצלחנו להמיס את הקרחונים ובקרוב גם לא יישאר לנו מה לשתות.

נדמה לנו שזה היה באמת לאחרונה, אחרי שכבר הפנמנו את העובדה שאנחנו מזהמים את הסביבה בפסולת תעשייתית וצרכנית, שהסבירו לנו שיש מינים רבים של זיהום, ושאנחנו אשמים - וקורבנות - של כולם: אנחנו מזהמים את הסביבה לא רק בפסולת אלא גם באור עודף, שמשבש את הרגלי הרבייה של צבי הים ולא מאפשר לנו לישון; בזיהום רעש; בזיהום תרמי; בזיהום ויזואלי, נושא מרתק שיכולנו להסביר עליו בפירוט אבל לא צריך, כדי להבין מה זה אפשר פשוט להסתובב ברחובות רמת גן; שיש לנו מה שמכונה "טביעת אצבע פחמנית"; שבעצם, כל רגע מחיינו משאיר לכל השאר עוד ועוד פסולת ממינים שונים ובאמת עדיף היה לכולם אילו מתנו.

אנחנו מזכירים את הנושא המוכר והידוע הזה כדי לציין שיש עוד מרחב שנראה לנו אינסופי, ושמקבל מאיתנו אותו היחס. אם אתם נמנים עם רוב קוראינו, המלים שאנחנו מקלידים עכשיו מרצדות לכם בתוך המרחב הזה (כל השאר ייאלצו לזהם את הסביבה בדרך המסורתית, בפסולת נייר, כמו שהעיתון הזה ייהפך להיות בתוך שלושה־ארבעה ימים). הזיהום של המרחב הווירטואלי הוא עניין פחות מובן מאליו, משום שלהבדיל מהסביבה, הוא באמת נראה לנו אינסופי: זה בדיוק העניין בכל הווירטואליה הזאת, לא, שתמיד אפשר לייצר עוד ממנה?

כאן אנחנו נדרשים להבחין בין שני מינים של זיהום דיגיטלי: ראשית, הרעיון שהמרחב המקוון הוא אינסופי הוא כמובן איוולת. כל פיסת מידע שאנחנו מניחים במרחב המקוון צריכה להישמר על גבי שרתים, ואלו דורשים חשמל, שהפקתו היא אולי החטא הכי חמור שלנו כלפי הסביבה; ככל שאנחנו מקשקשים יותר ברשת, וככל שיותר מאתנו מתקוונים ומצטופפים יחד במרחב המקוון, ויוצרים זה עם זה קשרים, כך צריך יותר מהמחשבים האלו, יותר מהקשרים שמחברים אותם יחד, יותר מערכות שמאפשרות להם ולנו לתקשר אלו עם אלו סופר־מהר, וכמובן יותר חשמל.

כבר שנינו בטורים קודמים ב"חדר 404" על העלות הסביבתית של מיזמים כגון פייסבוק, ולכן נסתפק באמירה שהזיהום הסביבתי המקוון שלנו הוא מוחלט יותר מהזיהום הסביבתי הבלתי מקוון: אם במרחב הפיזי, לפחות, אם נעצור רגע ולא נזוז או נדליק אור או מזגן, וננשום נשימות שטוחות, הרי שנוכל, לפחות לרגע, לא לזהם; ואם גם זיהומי הקול, הרעש והחום שאנחנו מפיקים הם, מבחינות ידועות, זמניים - הרי שברשת, שבה כמעט הכל נשמר לתמיד, אנחנו תמיד מזהמים, ולתמיד: גם המלים שכתבנו באיזה פורום מעריצי "וואם" בשלהי 1997 ממשיכות להישמר שם ולתרום קצת לזיהום הסביבה, בכל רגע, בכל דקה.

אבל זה הזיהום המעניין פחות, והקל יותר להבחנה. מעניין יותר לדון בעובדה שגם אחרי ששכחנו את הסביבה הממשית שלנו, עטינו את משקפי המציאות המקוונת וצללנו אל העולם הווירטואלי, אנחנו עדיין לא נמצאים בסביבה נקייה. למעשה, אנחנו נמצאים בסביבה המטונפת מכל: הסביבה הווירטואלית שלנו עשירה בעיקר במידע לא רלוונטי ובלתי מעניין, שהושלך שם על ידי בעליו. גם כאן אפשר להסביר את הנושא בתילי־תילים של מלים, אבל מספיק שתציצו בפיד הפייסבוק שלכם, אם עדיין לא התנתקתם משם. אתם מוזמנים להציץ גם בעמוד הפייסבוק שלנו, לגלול חודשיים אחורה, ולגלות שגם מה שכתבנו והיה בו ערך או עניין נהפך מאז לפסולת, והנה הוא עדיין נשמר (פרס יוענק לטוקבקיסט הראשון שיכתוב שגם מה שאנחנו כותבים כרגע הוא פסולת ואין צורך לחכות חודשיים). אנחנו לא מלהגים במרחב הווירטואלי יותר מאשר במרחב הממשי, ממש לא; אבל הלהג המיותר בעולם האמיתי מתפוגג בעת שהוא נאמר, ובמרחב הווירטואלי הוא נשמר לתמיד.

הזיהום הזה כל כך חדש, שלהבדיל מערימת גללי הכלב הראשונים שלא נאספו בידי בעליו, או הארובה הראשונה שהשחירה את השמים, אנחנו יודעים למקם בזמן את פיסת הפסולת האלקטרונית הראשונה: 3 במאי 1978. זה היה היום שבו נשלח הספאם הראשון, ל-400 נמענים, על ידי משווק בעל ראייה מרחיקת לכת ששמו גארי תוארק. זו היתה פרסומת למחשבים מסוג DECsystem.

מחשבה מדכאת לסיום

אנחנו משוכנעים שגם אחרי שהחברה האנושית תפתור את הרעב, העוני והמחלות, וגם אם נצליח לנקות את הסביבה, או נקים מאחזים חדשים במאדים ונטנף שם, בעיית הזיהום תישאר. אולי אפילו לא צריך לקרוא לזה בעיה: זה בעצם מנהג, והוא אנושי ובלתי נמנע כמו הטלת גז מתאן אחרי מנה וחצי ב"אבו־שוקרון". מגונה, אבל מנהג. 

קובי קלמנוביץ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו