בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתם עדיין סומכים על המדינה?

אם חוטפים אתכם, אל תתקשרו למשטרה, שלחו ווטסאפ למשפחה; כמה מילים על הקשר ההדוק בין תמונות של גופות מרוטשות שרצות בחבר'ה ובין רמת האמון שרוחש העם היושב בציון למוסדות מדינתו

10תגובות

בישראל, ששורשיה נטועים עמוק ברעיון היפה של מדינת רווחה, נהוג חינוך ציבורי בחינם, בניכוי טיול שנתי, ספרי לימוד וכיוצא בזה. אבל רמתו של החינוך הנ"ל היא כזו, שמי שידו משגת מממן מורים פרטיים לילדיו - זה הרגל שמתחיל בבתי הספר היסודיים. כך נוצרת מערכת חינוך פרטית - לא במקביל, כנהוג במדינות רווחתיות פחות משלנו, אלא בתוך מערכת החינוך הציבורית. אם תרצו: מסלול עוקף-בית-ספר.

מערכת חינוך מודרנית מייצרת לעצמה בדיקות ומבחנים, בכדי לבדוק את איכות התוצרת שהיא מנפיקה מתחת ידיה, וגם את רמתה שלה בהנפקת התוצרת הזו. אבל במסדרונות האפורים של מערכת החינוך שלנו נואשו כבר מזמן מהחזון המקליש והולך של המצוינות, ולכן החל מבית הספר התיכון מפסיקים ללמד ועוברים להכשיר את התלמידים לעבור את מבחני הבגרות. העיוות הזה - המערכת לא משתדלת להצליח, אלא לתחמן את עצמה כדי להראות שהיא מצליחה - כל כך ידוע, שהאוניברסיטאות בישראל מעדיפות לעשות שימוש במבחן פסיכומטרי, שהוא, כמובן, מסלול עוקף-בגרות.

הלאה: בגיל 18 אנחנו מכריחים את בנינו ובנותינו לשרת בצה"ל ומבטיחים לספק להם את כל צורכיהם בזמן הזה. אבל בצה"ל - שהשמיכות שהוא מנפק למתגייסים מכונות בחיבה על שם טפיל הפושה בהן מעת לעת - מביאים את הציוד מהבית, והמנהג הזה, שהיה נראה משונה לחיילים בצבאות זרים, כל כך נפוץ שרשת חנויות ישראלית משגשגת קמה כדי לספק בדיוק את הצורך הזה. נקרא לזה מסלול עוקף-אפסנאות.

אם כן, כחניכים של מסלולי עוקף-בית-ספר, עוקף-בגרויות, עוקף-אפסנאות, ועוד כהנה וכהנה עוקפים ומעקפים, מפתיע עד כמה אנחנו מופתעים מהכשל שהפגין מוקד החירום של המשטרה בטיפול בקריאת המצוקה של גיל-עד שער, שגילה תושיה יוצאת דופן והצליח לשלוח קריאת מצוקה מתוך הרכב שבו נחטף עם שניים מחבריו. הקלטת שיחת המצוקה, שהותרה לפרסום אמש, שבה הקריאה לעזרה של שער נתקלת בחומה בצורה של "הלו!" קצר רוח, מפתיעה אותנו מסיבות עלומות.

שער וחבריו נרצחו ככל הנראה דקות ספורות לאחר שנחטפו, וקשה להאמין שבטיפול מסור יותר הסיפור הטראגי הזה היה זוכה לסוף אחר, אבל כדאי לשים לב לפרסום של ערוץ 10 מאמש, לפיו אביו של גיל-עד, אופיר שער, חזר והתקשר באותו ערב למוקדי החירום של המועצות האיזוריות בגדה, כי הרגיש שמשהו קרה לבן שלו. לפנות בוקר הוא גם נסע מטלמון לתחנת המשטרה במודיעין כדי להגיש תלונה על חטיפת בנו. רק אחרי ההתעקשות הזו התחילו לטפל בפרשה. אם יש לקח אחד שכולנו צריכים לקחת איתנו מהפרשה הזו, הוא שאם קורה לנו משהו, אין סיבה להתקשר למשטרה. עדיף לשלוח הודעה בקבוצת הווטסאפ של המשפחה. אם נלחש להם שחטפו אותנו, הם לא יזנחו אותנו לטובת השיחה הבאה. אפשר לקרוא לפטנט הזה מסלול עוקף-100.

ואפרופו ווטסאפ: בישראל נהוג גם מסלול עוקף-עיתונות, וראוי להתעכב על המקורות הייחודיים להווצרותו. העיתונות בישראל לא שייכת לממשלה, אבל מדינה שמסוגלת להטיל איפול תקשורתי על כמעט כל נושא היא למעשה שותפה שוות זכויות בעריכת עמודי החדשות. בשנים האחרונות יוצא לנו לדבר הרבה על הפרימיטיביות וחוסר היעילות שבצווי איסור הפרסום - אבל הבעיה היא לא שהמנגנון הזה לא מספיק מודרני, אלא שהוא קיים מלכתחילה. עצם קיומו של מנגנון איסור פרסום צובע כל כלי תקשורת שכפוף לו בגוונים עמוקים של חשד. וכשיש חשד, מתפתחת אלטרנטיבה.

למשל, במקרה של חטיפת שלושת הנערים האלו, אומרים לנו עכשיו שהיה מי שהיה לו ברור, כבר בשעות הראשונות, שהנערים כבר מתים. ועם זאת, צבאנו העשוי ללא חת מפציץ כבר שלושה שבועות את הרצועה, בעוד העיתונות מכריזה אדום על גבי שער ש"הופכים כל אבן".  במקביל סיפרו לנו המשטרה והשר הממונה עליה שהקלטת - שהם שמעו אבל לנו אסור לשמוע, כי זה יסבך את החקירה בדבר המצאם של החטופים שכבר מזמן אינם - קשה לפיענוח כצופן פרעוני. המילה "נחטפנו", אמרו בכירים בממשלה שלא לייחוס ל"ישראל היום" - לא מופיעה שם בכלל. בינתיים התיאטרון הפוליטי מכין את הבמה למלחמה קטנה בעזה.

ברווח הזה, שבין מה שידוע ובין מה שיש עניין שלא נדע, נכנסת כאן אצלנו במדינת המעקפים הרשת החברתית. באין עיתונות המסוגלת לספר לעם את האמת במלאה, העם נסוג לשיטה קדם-עיתונאיות של חרושת שמועות - שזכתה לעדנה חדשה באמצעות הרשתות החברתיות. וכך, גם במקרה הזה, המידע על גורלם של שלושת החטופים הגיע קודם כל לקוראי ווטסאפ ופייסבוק.

בקלחת הקדמונית הזאת משמשים בערבוביה עובדות, ניחושים, רכילות ופורנוגרפיה. הפורנוגרפיה היא לעיתים רחוקות מהזן הנעים לעין, אלא מזה המורכב מתמונות זוועה שצולמו בזירות אסון. רק חלק מהמידע הזה נחסך מקוראי העיתון בגלל הצנזור; הרוב לא מתפרסם משיקולים של אחריות והגינות. אבל כשנשבר האמון במערכת לא נשארים סייגים: העם רוצה לראות הכל, ואם אתה רוצה לטעון שאתה אחראי והגון, העם יאמין לך - מיד אחרי שיצפה בעצמו ויחליט.

העובדה שהעם ניזון ממידע מהימן ששלח אליו משה מהעבודה היא הצבעה של אי-אמון בעיתונות. העובדה שאמש התיר בית המשפט לעיתונות לפרסם את הקלטת השיחה למוקד החירום של המשטרה בנימוק שהיא כבר "התפרסמה במקומות שונים ברשת האינטרנט" היא הוכחה שאי-האמון הזה מוצדק.

אי–פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו