בעקבות הבוץ האבוד

בגיל שמונה כבר היה לנו שעון צלילה עמיד למים בעומק 100 מטר, אבל האייפון שלנו לא ישרוד מפגש עם בורקס או חצי סנדוויץ' חביתת ירק. איך הרשינו לטכנולוגיה לשלול מאתנו את הזכות להיות מטונפים?

ג'וני זילבר
עידו קינן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'וני זילבר
עידו קינן

הביטו במקלדת הזאת, במשטח שהיה לפנים שחור ומבריק והיום פניו מוכתמים בעקבות מהוהים, לבנבנים, שמקורם מפוקפק; באותיות מ' וד' הנתקעות חליפין; ברגלית השמאלית החסרה (תמיד חסרה דווקא השמאלית), המעניקה להקלדה חוויה של דוברה מיטלטלת בלב ים. עכשיו הפכו את המקלדת וטפחו על גבה. לא ככה: תטפחו באמת, תנו לה צ'פחה. עכשיו תסתכלו בגשם פירורי הבצק הנופל אל חיקכם: בפירורי השומשום, מהם קלויים, מהם חיוורים, אחדים מהם עדיין אוחזים בפיסה מקרום הבורקס שממנו נשמטו; בשערות המנקדות את הפירורים, בכדוריות האבק, בשאריות הטבק לגלגול.

מה שנמצא מתחת למקשים מ' וד' יכול לגולל פיסת חיים שלמה שהתרחשה כאן, מול המחשב הזה: ארוחות צהריים שנאכלו בבדידות מזהרת מול מסך המחשב; רוגעלך שנגנבו מחדר הישיבות ונבלסו במהירות ובדממה, למרות הבטחות נחרצות בדבר דיאטה; ערבים ארוכים המלאים בפיצה עם זיתים וגעגוע הביתה.

בימי חיינו הקצרים טפחנו כך על גבותיהן של מקלדות לאינספור, תוך שאנחנו מפטירים דברים כמו "אלוהים אדירים איך את חייה ככה" או "זה למה המ' שלך תקוע, גבר"; אבל הדברים שנפלו מבין מקשיה של מקלדת אחת, הגרה במערכת "הארץ", שטפחנו עליה בשבוע שעבר, כמעט בהיסח הדעת, בעודנו מנהלים לייב־צ'ט עם הקוראים; הדברים הללו שנשרו ממנה העבירו בנו רעד. בשבריר השנייה שבו נגע בפני השולחן שומשום הבלול בפתיתי הבורקס, פשט בנו עונג מבודד, נטול סיבה. בפיסות הטינופת האלו שהפריעו למקלדת לעזור לנו לענות לשאלה "איך אתם חיים עם עצמכם" היה צפון זיכרון. הווייה יקרה:

הרחוב מלא בצלילי "למבדה" ובמכוניות סובארו DL. אנחנו רצים אחרי כדור, וכשהוא כבר כמעט ליד רגלנו אנחנו מחליקים על שלולית בוץ וגולשים על גביה. רגלנו מוצאת את הכדור ומשלחת אותו במהירות־מראדונה לתוך שער המסומן בשתי פחיות קינלי. החולצה שלנו מוכתמת וקרועה, והיום הוא שקיעה זהובה, אינסופית.

מקלדת שהתלכלכה. מה שנמצא מתחת למקשים מ' וד' יכול לגולל פיסת חיים שלמהצילום: גטי אימג'ז

אנחנו הופכים בזיכרון הזה משום שאנחנו שואלים את עצמנו איך נראה משחק כדורגל בשכונה בימינו (בבועה שבה אנחנו גרים לא חיים אנשים בין הגילים 6 עד 23). לאיפה, נניח, הולכים האייפונים בזמן שכולם רצים אחרי הכדור? יש מישהו שיושב בצד ושומר עליהם? איפה הילדים האלו מניחים את כרטיסי הזיכרון שעליהם נחים שיעורי הבית והפורנו שלהם? האם הכדור המדובר הוא הווייה ממשית, או שהוא הפך לאסופת פיקסלים סטרילית, ממורקת מבוץ, הנזרקת רק בין גבולות מסך המחשב? איזה מין ילדות - אנחנו שואלים את עצמנו - איזו מין ילדות יש לילד שבכל פעם שהוא נופל בבוץ, הוא משמיד משהו שעולה 4,500 שקל?

אנחנו חושבים על זה משום שגם לנו יש בכיס משהו שעלה 4,500 שקל, ולמרות שהפסקנו לחבב שלוליות, הדבר היקר מדי הזה עדיין מתחכך מדי פעם בצרור המפתחות שלנו, נחנק מפירורי טבק, מתבשם בטיפות של עראק, מוכתם לעד בגריז־שווארמה, מתאבד משום שהוא לא מוכן בשום אופן להמשיך ולחיות ככה ומוחלף במשהו אחר שעולה 4,500 שקל ושנידון לחיים איומים בכיסנו.

הציצו, למשל, בתכולת הכיסים של מישהו מתחילת המאה הקודמת: יש שם שקיק טבק; אולי מקטרת, המטילה במהלך טלטולי היום מתוכנה המאפרתי לתוך חלל הכיס; יש שם גם מטפחת מלאה פחות או יותר בסמארק (בכיס האחורי מחזיקים מטפחת נקייה כדי לנחם גברות). ייתכן שיש גם חצי סנדוויץ'.

עכשיו הביטו בתכולת הכיס של מישהו בן זמננו, נגיד אנחנו: יש שם טלפון. בכיס השני נחים המפתחות, בעקבות הסכם הפרדה ופירוז שנחתם במהלך כהונתו של הטלפון הקודם. יש ארנק ההולך ומתרוקן מתוכנו, משום שאנחנו מחזיקים כרטיסי ביקור בחשבון הג'ימייל, קבלות ב-PDF, ולאט לאט זונחים את הכסף, המזומן כמו גם הפלסטיקי, לטובת תשלום באופציות מקוונות יותר כמו פייפאל וביטקוין. אין לנו סנדוויץ', למרות שלא היינו מתנגדים לאכול עכשיו איזה משהו; אסור לנו לעשן בשום מקום ממילא.

הטלפון - עדין, שברירי, דורש סביבת מחייה סטרילית כמו ילד אלרגי וניג'ס - דחק מתוך הכיסים שלנו את כל מה שהוא לא הוא, כל מה שיש לו נוכחות אמיתית במרחב תלת ממדי, ושהוא, כמונו, מפריש מתוכו מדי פעם מעט לכלוך. אסור להתלכלך בעתיד הזה שיצרנו לעצמנו. זה יקלקל מיד את הטלפון וימנע מאיתנו את היכולת האדירה לדפדף בפייסבוק גם באוטובוס.

בורקס. מהפירורים שלו במקלדת אפשר לבנות מחשב נוסף. אבל לא כדאיצילום: שלומי פיש (נחלת הכלל)

לא כל הטכנולוגיה נועדה לקמול ולמות בנוכחות קצת מיץ שנשפך בתוך הכיס שלנו (ואל תשאלו איך). אנחנו נזכרים למשל במכשיר הנוקיה 3510 שליווה אותנו בצבא ושרד פעם דריסת נגמ"ש. אבל האלקטרוניקה התוך־כיסית של ימינו נוצרה בדמותו של האייפון; ואילו האייפון נוצר בדמותם הבעייתית של הוריו הרוחניים, סטיב ג'ובס והמעצב הראשי שלו, ג'וני אייב. ג'ובס ואייב האמינו בתום לבם שהבייביז הטכנולוגים שלהם חשובים יותר מהמשתמשים שלהם, ובעקבות רעיון העוועים הזה הם יצרו מכשיר יפהפה, מקסים, שביר, בלתי עמיד למים, בלתי עמיד ללחץ, בלתי עמיד, נקודה. בגיל שמונה כבר היה לנו שעון צלילה עמיד לעומק של מאה מטר - אבל עכשיו אנחנו צריכים לשלם לאיזה גזלן בדוכן סלולר מאה שקל על מגן מסך, כי הטלפון שלנו לא עמיד גם למשב רוח קל בגובה פני הים.

המציאות שלנו מידרדרת לתוך פחת של סטריליות גועלית, נקייה ומשעממת. אסור לעשן בשום מקום. אסור להתעטש בשום מקום. אסור לשים חצי סנדוויץ' חביתת ירק בכיס. אנחנו לא חושבים שיש צירוף מקרים בעובדה שימי המקלדת, העכבר והסמארטפון גם הולידו את בקבוקון הג'ל הזה לחיטוי הידיים.

מחשבה מדכאת לסיום

יום אחד הטלפון שלנו יחליף גם את צרור המפתחות, ואז לא יהיה לנו שום דבר לחטט אתו בין השיניים אחרי סנדוויץ' חביתת ירק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ