בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש כרטיס חבר מועדון פייסבוק?

הרשת החברתית פייסבוק היא מעין סופרמרקט ענק מאמריקה, ויש לה דרכים משלה לדחוף לצרכניה מוצרים ומבצעים בתור לקופה. האתרים הקטנים, בדומה לחנויות המכולת, נאלצים כעת לשלם את המחיר

4תגובות

הימים לפני פסח הם זמן מצוין לשיפוצים, ולכן מצאנו את עצמנו בסניף של רשת חומרי בניין זאת או אחרת בקניון הסמוך, עמוסי גבס ועומדים דום מול הקופאית. שקענו בהרהורים מגדריים - איך זה שבחנויות חומרי בניין, היועצים הם תמיד גברים והקופאים הם תמיד קופאיות? - כשהקופאית ניערה אותנו משרעפינו:

"תרצה מבצעים משהו?"

תודה, אמרנו. לא.

"מגבת, מכונת קפה, דיבל גבס?"

לא, תודה, אמרנו.

"יש לך כרטיס מועדון שלנו? שנה ראשונה ללא עלות? למה אין?"

מלמלנו התנצלות רפה שאין לנו שכל לעשות כרטיס מועדון וניסינו לתת לקופאית את כרטיס האשראי הבלתי מועדוני שלנו כשזו הקשתה ושאלה, "רוצה מבצעים משהו?"

כבר שאלת, אמרנו. וכבר סירבנו. הפרוטוקול הצרכני הגיע למיצויו. עכשיו הגיע השלב שבו אנחנו משלמים ומתחרטים על מה שכבר קנינו כדי לפנות את התור לצרכן הבא, כדי שאפשר יהיה לברר אם הוא רוצה מבצעים משהו. על הקופאית זה לא עשה שום רושם: היא עמדה מולנו, עיניה רושפות גצים ממש כאילו היתה הרתכת שתכננו תיכף להתחרט שקנינו, וירקה:

"מגבת? מכונת קפה? דיבל גבס?"

ap

באותו הרגע הבנו שאנחנו עומדים מול המכונה הצרכנית במיצויה האנושי הטהור ביותר. לקופאית הזאת אסור להסתפק במלאכת הקופאיות. היא עובדת בשביל מישהו. המישהו הזה מרגיש שהוא יכול לחלוב ממנה עוד קצת רווח. המישהו הזה הודיע לה - דרך חמש שכבות מבודדות של היררכיה תאגידית - שהיא חייבת לעמוד במכסות דחיפת מוצרים. יתכן שפיתו אותה להצטרף למכונה הרעבה־תמיד באיזה אחוזון קטן מהרווח על המוצרים שהיא נדרשת לדחוף לנו; ייתכן שאפילו לא זה.

מה שבטוח זה שאנחנו לא רוצים מגבת או מכונת קפה (דיבל גבס כבר קנינו), וההפצרה הזו שנקנה עוד משהו הופכת את "החוויה הצרכנית", המזופתת ממילא, לחיכוך בלתי נעים. למישהו שהקופאית עובדת בשבילו זה לא מאוד משנה: זה הרי לא הוא שצריך לשאול 200 לקוחות ביום אם הם רוצים דיבל גבס (אנחנו מתנחמים בכך שהאיש הזה כנראה קונה בחנויות רשת כמונו, ולכן הוא לפחות נאלץ להדוף קופאיות כאחד האדם).

לכך מצטרפת השאלה היענו־שירותית "עוד משהו?" שדומה שנדחקה לפרוטוקול הקנייה של כל חנות רשת. אל תחשבו ש"עוד משהו?" זה לחץ פסיכולוגי בלתי מעודן המבוסס על התובנה שקשה יותר להגיד לא למישהו זר מאשר כן; להפך, זאת שאלה איכפתית: היא נשאלת בדאגה כנה פן תצא מן החנות טרם קנית עוד משהו.

אבל - וזה העניין - כשאנחנו נכנסים לחנות רשת אנחנו הרי מצפים לחוסר הנעימות הזאת, לפרסומות שדוחקות בנו לקנות עוד, לתורים שמשתרכים בין מוצרים שילדים רוצים לבכות "תקנה לי", לפרוטוקולי החיכוך עם הקופאיות. אם האיש בחנות הקטנה בפינה היה מתנהג בדוחפנות נודניקית שכזאת הוא היה מאבד לקוחות (או הופך לקוריוז מיתולוגי שכל השכונה מדקלמת את הרפליקות הצבעוניות שלו).

אבל כשאנחנו עוברים את הדלתות האלקטרוניות המובילות לחנות הרשת ברור לנו שאנחנו מנהלים קרב מרפקים מול מישהו שרוצה לדחוף לנו כמה שיותר מוצרים לעגלה. לזה אנחנו מצפים. אם היה נעים בקניון, היינו מרגישים שמשהו קצת לא בסדר בעולם. ועדיין, אנחנו קונים בחנות הרשת ולא בחנות הקטנה בפינה. אנחנו לא יודעים למה. אולי בגלל האורות הבוהקים.

אנחנו נזכרים בסיפור הזה בעיקר משום שבימים האחרונים, שני גופי תקשורת ישראליים שקלו לעשות ניקוי פסח: ראשית, אתר נענע10 שקל לפטר את מנהלת קהילת הבלוגים הישראלית ישראבלוג, ובכך למעשה לסגור את האתר שנתן פתחון פה לעשרות אלפי ישראלים, רובם צעירים, ב-13 שנות קיומה. בשבוע שלאחר מכן הודיעה וואלה שהיא תסגור את הרשת החברתית הישראלית "מקושרים", שהוקמה ב-2004 והקדימה את פייסבוק בארץ, ושאת השם שלה אתם לא מכירים כי פייסבוק.

ישראבלוג עדיין חי - נענע10 חזרו בהם, בינתיים. "מקושרים" תיסגר לצמיתות במאי, כך לפי ההודעה שנשלחה למשתמשים (וגם למי שנרשם לשירות ב-2007 ובינתיים שכח מזה לגמרי, ונדהם לגלות השבוע שמישהו שם עדיין מחזיק בכתובת המייל שלו). שני האתרים - גם האתר שמת וגם האתר שחמק בינתיים מציפורני מלאך המוות האינטרנטי - לא הגיעו לשיבה טובה אלא נרצחו. מה שרצח אותם היה פייסבוק, הסופרמרקט הנוצץ מאמריקה שהרג את המכולת.

לא נהלל את חוויית השימוש ב"מקושרים" או בישראבלוג - אבל חוויית השימוש בפייסבוק היא, כמו בחנות הרשת, קרב מרפקים בינינו ובין מי שרואה בנו צרכנים. הפיד שלנו משעמם ואנחנו גוללים אותו בכל זאת. אנחנו לא באמת יכולים לכוון אותו כך שיציג לנו רק מה שמעניין אותנו, כי זה לא עומד בשורה אחת עם האינטרסים של מי שמפעיל את הרשת החברתית. המישהו הזה לא מכיר אותנו ולא מעוניין בחיים שאנחנו מנהלים שם, כפי שיעיד בפניכם כל מי שגילה שהחשבון שלו שם נחסם בטעות־או־שלא־בטעות.

גם לפייסבוק יש שאלת "עוד משהו?" שהיא דוחפת אותנו בעזרתה: פייסבוק רוצה שתספקו לה עוד מידע. היא רוצה שתגידו לה באיזה תיכון למדתם. היא שואלת מדי פעם אם גרתם בעוד ערים מלבד גבעתיים. היא מעוניינת לדעת איזה להקה אתם אוהבים. היא עושה את זה משום שהיא רואה בכם צרכנים, גם אם היא לא מוכרת משהו שאתם קונים. להיפך. בפייסבוק, אתם - המידע שלכם, ליתר דיוק - הוא המוצר למכירה. הקונים הם המפרסמים, שעבור כספם מקבלים ממנה פילוח מדויק שבמדויקים, המבוסס על המידע שסיפקתם לה בחינם. מעניין אם כשהם קונים את המידע הזה, פייסבוק שואלת את המפרסמים "עוד משהו?"

מחשבה משעשעת, 
או מעציבה, לסיום

השבוע פירסם "ניו יורק טיימס" ידיעה לפיה ייתכן שקמעונאית הספרים אמזון, שהפילה אינספור חנויות ספרים עצמאיות ברחבי העולם, גורמת לשגשוג קטן ומקומי של חנויות ספרים בסיאטל, שם ממוקמים המשרדים שלה - משום שעובדי האתר אוהבי הספרים לא קונים את הספרים שלהם באמזון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו