בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שישה מדענים שערכו ניסויים על עצמם

קצין רפואה אמריקאי, שתרגל מבחני ריסוק, מדען שווייצי מפורסם, שחקר לעומק את השפעות האל-אס-די ועוד כמה מחקרים וחוקרים לא שגרתיים

19תגובות
סטראפ רוכב על טיל בבסיס של חיל האוויר האמריקאי

Dermatobia hominis הוא מין של זבוב צאן שמטיל את ביציו על גופן של נקבות יתושים. כשהיתושה מוצצת דם אדם, הביצים חודרות לעור ובוקעות בתוכו. הרימות מתפתחות בעור וניזונות ממנו במשך כשמונה שבועות, ואז חופרות את דרכן החוצה, נופלות לקרקע, והופכות לגולם. כעבור שבוע נוסף מגיח הזבוב הבוגר, וחוזר חלילה.

יש כמה דרכים יעילות, גם אם לא נעימות במיוחד, לקטול את הרימות בעור או לשלוף אותן חיות. אולם פיוטר נסקרקי (Naskercki), ביולוג מאוניברסיטת הרווארד שנעקץ בטיול בבליז שבמרכז אמריקה, החליט לא להוציא אותן. הוא איפשר להן להתפתח בעורו לשם הניסוי, ואף תיעד אותן מגיחות מהעור בסרטון מרשים, אם כי לא קל לצפייה לבעלי קיבה רגישה. ראו הוזהרתם!

נסקרקי ממש אינו בודד במערכה. לא מעט מדענים לאורך ההיסטוריה החליטו לבחון דברים שונים ומשונים על האובייקט הזמין ביותר – הם עצמם.

להקדים תרופה לבדיקה
יויו טו (Tu) היא ביולוגית ורופאה סינית שפיתחה תרופה נגד מלריה. בכל תרופה חדשה, השלב הראשון בדרך לניסויים קליניים הוא לבדוק אם היא בטוחה לשימוש על בני אדם ואילו תופעות לוואי עלולות להיות לה. לפעמים קשה למצוא מתנדבים שיסכימו לבדוק את תופעות הלוואי של תרופה, מכיוון שקצתן עלולות להיות קשות מאוד, ואף מסוכנות.

רויטרס

כדי לזרז עניינים התנדבה טו לנסות על עצמה את התרופה שפיתחה, כדי לבדוק אם היא בטוחה לשימוש. למזלה התברר שהתרופה בטוחה מאוד ושאין לה תופעות לוואי. לאחר מכן כבר היה קל יותר לשכנע חולים במלריה לנסות את התרופה, וכך מצאו שהתרופה החדשה לא רק בטוחה אלא גם יעילה מאוד נגד המחלה. על פיתוח התרופה (בשנות ה-70) זכתה טו בפרס נובל לרפואה בשנת 2015.

לבלוע את החיידק
גם בארי מרשל, רופא ומיקרוביולוג מאוסטרליה, החליט לבדוק משהו על עצמו. בתחילת שנות ה-80 הוא חקר חיידקי קיבה, והגיע למסקנה מרחיקת לכת. כיב קיבה (אולקוס), אמר, - לא נגרם מעצבנות, ממתח נפשי או מאוכל חריף, כפי שחשבו באותה תקופה, אלא מחיידקים. ליתר דיוק, מדובר בחיידק מסוים, Helicobacter pylori.

כדי להוכיח את טענתו שתה מרשל תרבית חיידקים שגידל במעבדה והוכיח כך שהחיידקים האלה יכולים לחיות בקיבה. לבסוף הוא הפסיק את הניסוי בנטילת אנטיביוטיקה לפני שפיתח אולקוס, כלומר כיבים של ממש בקיבה, אלא "רק" החל לפתח דלקת באזור. בשנת 2005 הוא זכה עם שותפו רובין וורן בפרס נובל לרפואה, על התגלית ש-Helicobacter pylori הוא הגורם האמיתי לאולקוס ולדלקת בקיבה.

מבחני ריסוק
לא כל המדענים מקבלים פרס נובל על ניסויים שעשו על עצמם, וגם לא כולם יוצאים מזה בשלום. יש גם כאלה שהסוף שלהם היה פחות טוב. ג'ון סטאפ, קצין רפואה בחיל האוויר האמריקאי, בדק בשנות ה-40 את השפעתה של תאוטה פתאומית על גוף האדם, כדי לבחון איך הגוף מתמודד עם התרסקות מטוס ולפתח אמצעי מיגון יעילים לטייסים. לשם כך הוא השתמש במעין מזחלת רקטית שהייתה מסוגלת לפתח תאוצה אדירה, ופעמים רבות התנדב לשבת בה בעצמו.

עד לניסוייו הדעה המקובלת היתה שגוף האדם יכול לעמוד בתאוצה של 18g, כלומר פי 18 מהתאוצה של נפילה חופשית מגובה, אבל סטאפ הוכיח שאפשר לשרוד גם תאוצה של 46g. אולם בניסוייו הרבים סטאפ ניפץ לא רק את התיאוריה המקובלת – אלא גם את עצמותיו... הוא סבל מפציעות קשות שכללו שברים בצלעות ובגפיים וכן פגיעה קשה בראייה כתוצאה מהתפוצצות של כלי דם בעין.

בסופו של דבר השתקם סטאפ מרוב הפגיעות והאריך ימים עד גיל 89. ניסוייו עזרו בפיתוח אמצעי בטיחות לטייסים, וכן חגורות בטיחות לנהגים.

מחקר הזוי

בשנת 1938 עסק המדען השווייצי אלברט הופמן (Hofmann) בחקר השימושים הרפואיים של חומרים שמופקים מפטריות. אחד מתוצרי הניסוי היה חומר בשם Lysergic Acid Diethylamide, או LSD בקיצור. החומר לא עורר ריגוש רב, עד לתקרית קטנה שאירעה בשל חוסר מודעות לבטיחות במעבדה.

אלברט הופמן
אי-פי

ב-1943 נגע הופמן בידיו בחומר, ואחר כך נגע בלי משים בפיו. הוא חווה הזיות ושינויים בהכרה, ולאחר שהתאושש טעם שוב ושוב מהסם כדי לנסות ללמוד את תכונותיו. רק מאוחר יותר נקבע שהחומר מסוכן לשימוש. בהמשך חקר הופמן חומרים נוספים, תוך שהוא טועם ומריח אותם, וכך מצא את פטריות ההזיה וזיהה בהמשך את החומרים הפעילים שלהן.

הופמן חקר סמי הזיה רבים, וייצר אותם, אך עשה זאת לצרכים רפואיים והתנגד לשימוש בסמים לצורך בידור. ב-1963, כשהתמודד עם סרטן גרון, ביקש מאשתו להזריק לו LSD כדי להתגבר על הכאבים. בסופו של דבר, למרות הניסויים הרבים שעשה בסמים (ואולי בזכותם?) האריך הופמן ימים והלך לעולמו ב-2008, בגיל 102.

סיפור צהוב
אחד המוזרים ביותר מבין החוקרים שעשו ניסויים על עצמם היה סטבינס פירת' (Ffirth), שניסה להוכיח בדרכים לא שגרתיות שמחלת הקדחת הצהובה אינה מדבקת. ב-1793 השתוללה בפילדלפיה מגפה של הקדחת הצהובה, וקטלה כ-5,000 בני אדם – כעשירית מתושבי העיר. אחרי המגפה העלה פירת את ההשערה שהמחלה אינה מדבקת כלל ושההתפרצות היא תוצאה של חום הקיץ, העונה שבה המחלה נפוצה.

פירת', שהיה משוכנע בצדקתו, לא חסך מאמצים כדי להוכיחה. הוא בא במגע ישיר עם נוזלי גוף של חולים, בהם דם, רוק, שתן ואפילו קיא. הוא שתה אותם, מרח אותם על גופו, והחדיר אותם לחתכים בעור ולארובות עיניו. לאחר שכל אלה לא גרמו לו לחלות במחלה המסוכנת ראה בכך פירת' הוכחה לתיאוריה שלו ופסק שהמחלה אינה מדבקת. בדיעבד התברר שהיא דווקא מדבקת מאוד, אבל הנגיפים המחוללים אותה אינם מועברים ישירות מאדם לאדם, אלא רק בעקיצות יתושים.

אלה רק קומץ מסיפורי החיים של מדענים רבים שבדקו על עצמם דברים שונים ומשונים. בשנותיה הראשונות של הכימיה המודרנית רבים מהחוקרים נהגו לטעום ולהריח את החומרים שסינתזו, דבר שכנראה לא ממש תרם לבריאותם. משערים היום, למשל שבריאותו של קרל וילהלם שֵׁלֶה (Scheele), מאבות הכימיה המודרנית שנהג להריח ולטעום מהחומרים שיצר, כולל ציאניד ורעלנים נוספים, הידרדרה מאוד בעקבות הבדיקות שעשה על עצמו. גם מארי קירי, כלת פרס נובל בכימיה ובפיזיקה, מתה מסרטן שחלתה בו אחרי שנים של עבודה עם חומרים רדיואקטיביים. אז אל תנסו את זה בבית!

*לקריאת הכתבה באתר של מכון דוידסון

*נטע רוזנטל היא מאסטרנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו