כוחם של הפוסט־דמוקרטים

מוריס עבליני
בחירות 2019 לכנסת, במגזר הערבי
מוריס עבליני

للمقالة باللغة العربية: قوة الما - بعد ديمقراطيين

עם ההכרזה על בחירות חדשות, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו נכשל בהקמת ממשלתו החמישית, הגיעה העת לחשוף את כוחו של הזרם הפוסט־דמוקרטי. 67.9% מהישראלים הלכו לקלפיות וקבעו כי ישראל צריכה לחזק את נטייתה ימינה ואילו 50.8% מהאזרחים הערבים במדינה קבעו כי זה לא מעניין אותם.

אנו יכולים לייחס תוצאה זו למאמציה של תנועת החרם הפנימית ולהצלחתה להשפיע על דעת הקהל הערבית, אלא שהדבר לא היה שונה במידה רבה בבחירות 2015, כש-33% מהמצביעים הערבים בחרו להישאר בבתיהם למרות הקמתה של הרשימה המשותפת. שיעורם של אלה שנמנעו מהצבעה ב-2015 היה שווה לשיעור היהודים שנמנעו מלהצביע בבחירות 2019. למרות זאת, עלינו לשאול את עצמנו, כפי ששאלה אשת התקשורת ג'ודי ניר־מוזס בליל הבחירות – "מה הבעיה של הערבים האלה?!".

למרות שאני תמיד מצביע בבחירות, אינני יכול להשיב על כך בשם אנשי הקהילה שלי, אך ברצוני לנצל את ההזדמנות כדי להציג את הישות הפוליטית המסתתרת בין 33% הנמנעים מהצבעה, יהודים וערבים כאחד. הרשו לי להציג בפניכם את קבוצת "הפוסט־דמוקרטים", שבאדישותם ממלאים תפקיד מרכזי בהנצחת מדיניות האפליה של ישראל כלפי הפלסטינים משני צידי הקו הירוק. לפוסט־דמוקרטים לא משנה זהות הממשלה האוחזת בשלטון, מכיוון שהם לא מוצאים הבדלים מהותיים בין הממשלות השונות. אם הם יהיו כנים איתך, הם יודו במהירות שהם לא מבינים בפוליטיקה או שהם נמנעים כי חברי הכנסת הערבים דואגים לאינטרסים שלהם בלבד.

כשאנחנו מנסים להסביר להם שההצבעה חשובה, הם בדרך כלל מייעצים לנו לשתות משהו, "לא לדאוג" ולא לקחת דברים יותר מדי ברצינות: "הכל יהיה בסדר". עליית הכהניזם, חוק הלאום וצעדי הסיפוח של האדמות הפלסטיניות אינם מטרידים אותם כל עוד הם לא חשים שהם מאיימים באופן ברור ומוחשי על מהלך חייהם. הם לא אוהבים לראות את מהדורות החדשות כדי שלא יחטפו כאב ראש או מחלות אחרות, חלילה. כל מה שהם רוצים זה שיניחו להם לנפשם כדי שלא יחטפו קדחת בחירות, שממילא תיעלם בקרוב, עם חלוקת התיקים בין שרי הממשלה החדשה.

אני חייב להודות שהמציאות הפוסט־דמוקרטית מאוד מפתה ושאהיה יותר משמח לקחת בה חלק, במיוחד על רקע הניסיונות הנואשים שקדמו להקמת הרשימה המשותפת החדשה. אולם ההשוואה השטחית והרדודה בין המציאות הפוסט־דמוקרטית היהודית לבין המציאות הפוסט־דמוקרטית הערבית טומנת בחובה סיכונים גדולים. הקבוצה היהודית יכולה לאפשר לשליש מחבריה לחיות חיי נועם אדישים, אך המציאות של הערבים שונה: מיעוט לאומי שהפך מטרה לפגיעות אינו יכול לאפשר לשליש מחבריו להתייחס למציאות חייהם, הבטוחה למראית עין, כאל דבר מובן מאליו. אי אפשר להתייחס להחלטה אם להצביע בבחירות באותה מידה של חשיבות כמו ההחלטה אם ללכת לשיעור פילאטיס או ללכת לקניון בתקופות ה"סיילים".

אנו עומדים חסרי אונים לנוכח ניסיונות ניאו־ליברליים לכפות מציאות פוסט־דמוקרטית שהצליחה עד כה לנטרל 33% מקולות הערבים. מכאן אנו מגיעים לשאלה המהותית: מדוע צריכים הערבים מלכתחילה להשתתף בבחירות בישראל? אסתכן ואכלול בתשובתי סיסמה שהיא אולי הסיסמה השחוקה ביותר בהיסטוריה המודרנית: "יש לי חלום". יש לי חלום שהערבים, לרבות הצעירים והצעירות, ינהרו לקלפיות כדי לבחור עשרים חברי כנסת ולהפוך לגוש חוסם מול גוש הימין וגוש השמאל (וגם מול מה שמכונה "המרכז"), כך שלא תהיה אפשרות להקים ממשלה בלי להביא אותם בחשבון. יש לי חלום שלחברי הכנסת הערבים יהיה כוח לבטל את חוק הלאום, למנוע את סיפוח האדמות הפלסטיניות הכבושות, ולדחוף את הממשלות הבאות לכיוון הסדר צודק עם הפלסטינים. יש לי חלום שהמקום הזה יהפוך לבית ראוי שבו יוכלו להתקיים 13 מיליון היהודים והערבים החיים כיום על הארץ הזו.

הימין הישראלי לא מפחיד אותי ואני לא חושב שהוא יוכל להתמודד עם הקול הערבי. נהפוך הוא. היצור הפוסט־דמוקרטי הוא זה שמדיר שינה מעיניי - אלה שמאמינים כי אין עוד צורך בדמוקרטיה. 

הכותב הוא מרצה בכיר לספרות השוואתית בחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה

للمقالة باللغة العربية: قوة الما - بعد ديمقراطيين

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות