העבודה הפרלמנטרית אינה מספיקה

פאדי שביטה
מפגינים פלסטינים מתנגדים לחוק הלאום
פאדי שביטה

للمقال بالعربية: ما بين الاعلان عن المشتركة وبناء عمل مشترك

אני מבקש להתייחס במאמר זה לנושא הארגון הפוליטי של המיעוט הפלסטיני בישראל, לתפקיד המפלגות ולניסיון של "הרשימה המשותפת" מן השנים האחרונות. לאחרונה צללנו לוויכוחים אינסופיים על הרכב הרשימה וסדר חברי הכנסת שיכהנו מטעמה, אך הכרחי לבחון את הזירה כולה ואת ההקשר הכללי, תוך ניתוח של החיים המפלגתיים, של תפקיד המפלגות ושל הכנסת כמקום עבודה במציאות הייחודית שלנו.
משך זמן רב היו החיים המפלגתיים (ואני בפירוש לא מתכוון לחיים הפרלמנטריים) בסיס לארגון הפוליטי והחברתי של המיעוט הפלסטיני בארץ. עבורנו, המפלגות מעולם לא שיחקו תפקיד בהשתתפות הפוליטית של הבוחר בשלטון, בקביעת מדיניותו ובחקיקת חוקים. הן שיחקו תפקיד של מאבק והתנגדות בארגון של הפלסטינים במדינתם של היהודים שהוקמה על חשבונם. 

פה ושם הצליחה העבודה הפרלמנטרית לחוקק חוקים שלא היתה להם השפעה משמעותית על הסוגיה הלאומית הבסיסית. העבודה הפרלמנטרית התמקדה בבניית שיתופי פעולה בנושא חיי היומיום המשותפים עם קבוצות אחרות, אך לא הצליחה ואינה יכולה להצליח בהעברתם של שינויים מרחיקי־לכת ובהשתתפות בשלטון מבלי שיתחוללו שינויים יסודיים במבנה המדינה היהודית ובתפיסות הממסדיות שלה. כל האמור לעיל הוא עניין מובן מאליו עבור כל אזרח ערבי־פלסטיני במדינה, המבין מטבע לידתו את יחסי הכוחות ואת מעמדו בתוך המדינה כבן לעם שפוזר ברובו ושאלה מתוכו שנותרו בארץ קיבלו אזרחות שנגזרה להיות תמיד בשוליים. במובן זה, המפה הפוליטית בישראל מחולקת בעיניהם של הערבים למפלגות ציוניות (ממרצ ועד לימין הקיצוני), מפלגות אנטי־ציוניות ומפלגות לאומיות ערביות.

אחד הכישלונות המרכזיים של המפלגות הלאומיות ושל "הרשימה המשותפת" נעוץ, לדעתי, בחוסר יכולתן להסביר לבוחר הממוצע את מגבלות העבודה הפרלמנטרית ואת התועלת הטמונה בה. אני סבור שהדבר נובע מחולשתן של המפלגות ושחיקת הבסיס הציבורי שלהן, מה שמותיר את הכנסת כזירת הפעולה העיקרית שלהן. אך זוהי זירה שבאמצעותה הן אינן יכולות לשכנע את הציבור ביכולתן להשפיע. הנוכחות הערבית בכנסת הפכה לשאלה האם המפלגה תתקיים או לא תתקיים, והאם המפלגה לא תצליח לחצות את אחוז החסימה או תבחר שלא להתמודד בבחירות ותיעלם לחלוטין, בייחוד אם לא יעמדו לרשותה מקורות מימון חלופיים.

המפלגות הציוניות יכולות להסתפק בלהיות רק מפלגות לשם בחירות, כפי שהבוחר היהודי־ציוני יכול להסתפק בהשתתפות בבחירות ככלי להגן על האינטרסים שלו ולהשתתף בניהול המדינה משום שהמדינה בנויה לייצג אותו (וגם אם זו הכללה שטחית, הרעיון המרכזי מוסיף להיות נכון). המקסימום שהבוחר הציוני יכול לחשוב עליו הוא הפלת הממשלה והחלפתה, אם הוא אינו מרוצה ממדיניותה. אין לבוחר הציוני כל כוונה לשנות את מבנה המדינה ממדינה יהודית למדינה דו־לאומית או למדינת כל־אזרחיה. אין לו גם כל כוונה לסיים את הכיבוש ולתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לפלסטינים עם הקמת המדינה. מצב זה יכול להשתנות, כמובן, במקרה שהתנאים ישתנו ולבוחר הציוני יהיה מה להפסיד בשל הימשכות המצב הקיים.

המצב שונה בתכלית במקרה של הבוחר בן המיעוט הפלסטיני בישראל, המשתתף במשחק הפוליטי לא רק לשם שיפור ביצועיה של הממשלה וניסיון לשנות את מדיניותה, אלא לשם שינוי שיטת הממשל והגדרה מחדש של זהות המדינה. מכלל האמור לעיל ברור לחלוטין כי המפלגות הערביות תשבנה באופוזיציה וכי לא תהיינה חלק מן הממשלה גם אם תקבלנה יחד עשרים מנדטים. בהתאם לכך, יש צורך לבנות תנועה לאומית שיהיו לה שלוחות ציבוריות שתפעלנה ברחוב ולא רק בכנסת ושתהיה לה יכולת לארגן ולערב קבוצות גדולות בחברה בעשייה הפוליטית היומיומית. זהו האתגר המרכזי שמוטל לפתחם של מנהיגינו הפוליטיים והקמתה של "הרשימה המשותפת" היא רק חלק אחד בתוך הפאזל הזה.

בבחירות של שנת 2015 הצליחה "הרשימה המשותפת" להכניס לכנסת מספר חסר־תקדים של נציגים, אך נכשלה בבניית שיח מאוחד ומאחד ואסטרטגיית פעולה משותפת. ישנם שני אתגרים מרכזיים המוטלים לפתחה של "הרשימה המשותפת", של המפלגות הערביות המרכיבות אותה ושל מנהיגיהן: האתגר הראשון הוא הצלחה בבניית הרשימה ככזו שיש לה אסטרטגיה סדורה וממסד עם ועדות פעילות ברמת המאבק הלאומי היומיומי. האתגר השני הוא פעולה של המפלגות ושל המסגרות הפוליטיות למען פיתוח אסטרטגיה לשיתוף הציבור בעשייה הפוליטית ולבניית בסיסי־כוח ציבוריים משמעותיים. 

החלק השני חשוב יותר מן הראשון ואינו מוגבל אך ורק למפלגות שבחרו לעשות בזירה הפרלמנטרית שימוש כאמצעי לרכישת השפעה. על כל מפלגה לגבש אסטרטגיה למימון עצמאי, לבנות או לבנות מחדש בסיסי־כוח ציבוריים ברמה המקומית, בכל ישוב ויישוב, ולחשוב כיצד היא פועלת עם אחרים ומתמודדת עמם, וזאת על מנת להקים כוח מאוחד ומאחד שיעניק למיעוט הערבי־פלסטיני הפגיע בישראל אפשרויות לפעולה פוליטית אפקטיבית. אופן בנייתם של בסיסי הכוח הללו ושל מוסדותינו היציגים הם כבר עניין למאמר אחר.

הכותב מנהל שותף של המחלקה למדיניות שיווינית בעמותת סיכוי

للمقال بالعربية: ما بين الاعلان عن المشتركة وبناء عمل مشترك

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות