כיצד נבנה תקווה בחברה הערבית הפלסטינית?

מייסם ג'לג'ולי - צרובה
מייסם ג'לג'ולי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
بالصورة شبان\ات فلسطينيون
בחירות: בניית הנהגה מחייבת תמיכהעממית רחבהצילום: טס שפלן
מייסם ג'לג'ולי - צרובה
מייסם ג'לג'ולי

للمقال بالعربية: كيف نبني الأمل في المجتمع الفلسطيني

ניכר וברור לכל בר דעת כי החברה הערבית־פלסטינית בישראל היא חברה החווה משבר: שינויים וזעזועים מקומיים ואזוריים בעשור האחרון גרמו לקרע חברתי עמוק. מאז עלייתו לשלטון של הימין הקיצוני, ההצהרות הגזעניות וההסתה הלכו והסלימו תוך שהם חושפים את מידת התגברות השנאה לכל מה שאינו יהודי. ההצהרות הללו נהפכו במהלך מושב הכנסת האחרון לחוקים היסטריים הדומים במידה רבה לחוקי העליונות הגזעית שחוקקו המשטרים הפשיסטיים באירופה ערב מלחמת העולם השנייה. במסגרת זו, נאבקו שחקנים שונים ממחנה הימין זה בזה כדי לזכות בתעודת הצטיינות בתחרות השנאה והתיעוב.

אינני טוענת שתחת שלטונן של ממשלות קודמות היה מצבנו טוב יותר, אבל ברור שהעשור האחרון טמן בחובו הסלמה חסרת תקדים. מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הפלסטיני היתה מאוד ברורה ועיקרה הדרה מוחלטת של הציבור הערבי ונציגיו הנבחרים, שהגיעה לשיאה באמירתו של נתניהו ביום הבחירות בשנת 2015: "שלטון הימין בסכנה; המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי; עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", ונחתמה עם חקיקת חוק הלאום הגזעני לפני שנה. הסכנה הגדולה ביותר היתה השתיקה ואף ההזדהות של מנהיגי המחנה המכונה שמאל־מרכז עם מדיניות הממשלה כלפינו.

מגמה זו ניכרה בקמפיין הבחירות של המפלגות הנמנות על מחנה זה, קמפיין שבמקרה הטוב התעלם לחלוטין מן החברה הערבית ואף הסית נגד מפלגותיה. לדוגמה, בני גנץ, מועמד מפלגת כחול־לבן, הצהיר באופן ברור כי לא יזמין מפלגות ערביות לקואליציה שלו אלא רק מפלגות "ציוניות". במהלך מערכת הבחירות, גנץ לא העז לבטא את המילה "ערבים" ובמקומה השתמש במונח "לא־יהודים".

בפועל, במאי 2017 אישרה הממשלה את חוק התכנון והבנייה, תיקון מספר 116 (חוק קמיניץ). מטרתו של תיקון זה היתה זירוז תהליך הריסת הבתים ביישובים הערביים והאצת קצב ההריסה בפועל באמצעות צמצום סמכויות בתי המשפט לפסוק בתיקי בנייה בלתי מורשית. אלה הועברו עתה לגופים מינהליים ארציים תוך אילוץ הרשויות המקומיות הערביות לקחת חלק פעיל בפעולות ההריסה והטלה של עונשים עליהן אם תסרבנה לשתף פעולה. בכך כפתה הממשלה מציאות בלתי אפשרית: ביד אחת היא הורסת וביד שנייה היא אינה מפגינה ניסיון רציני כלשהו להרחיב את שטחי השיפוט  של הערים והיישובים הערביים.

אשר לסוגית האלימות, הרי שניתן להרחיב בה עד בלי סוף: אירועי אלימות ורצח הפכו לתסמונת כרונית ממארת. הכמויות הרבות של נשק בלתי חוקי שנמצא ברשותם של צעירים ערבים גורם לכך שבכל בוקר אנו מתעוררים למשמע חדשות על אישה או גבר שנרצחו או נפצעו. את רשויות המדינה והמשטרה בראשן הדבר אינו מעניין. במהלך השנה נפלו קורבנות רבים, וזאת מבלי להזכיר את הפצועים.

מבחינה אזורית, אירועי האביב הערבי, שהיו בתחילת הדרך פתח תקווה להיפטרות מן המשטרים המושחתים וליצירת הזדמנויות דמוקרטיות אמיתיות, הפכו במהרה לסתיו קשה והחריפו את התסכול העמוק מהאפשרות לחולל שינוי. הוסיפו לכך את העובדה שהנושא הפלסטיני, שהיה הנושא המרכזי שבו עסקו כל התנועות הפוליטיות באזור, הפך לנושא שולי הנעדר לחלוטין מחלוקת הכוחות האזורית החדשה.

כל הסיבות הללו הביאו ומוסיפות להביא לרתיעה של הדור הצעיר מעיסוק בעשייה פוליטית וחברתית, ויש לעניין זה שני ממדים רציניים לדעתי. הממד הראשון בא לידי ביטוי בהעדפת האינדיבידואליזם, ה"אני", בעניין מוגבר בהצלחות אישיות ובהתעלמות מן האינטרס הציבורי. אך מסוכנים אף יותר הם התירוצים המועלים במטרה להצדיק את ההתנהגות הזו באמצעות שימוש בביטויים שחוקים לעייפה כגון: "החברה הזאת מפגרת והיא כבר לא תשתנה". הממד השני בא לידי ביטוי בבריחה של צעירים מן המציאות לטובת חיים בעולם וירטואלי שהם יוצרים לעצמם. הם משכנעים את עצמם שהם חיים במציאות של אוטונומיה אוטרקית פלסטינית, מבודדים מהשפעת הרשויות הישראליות או של "הישראליזציה".

ב־24 ביולי 2019 פרסמו הארגונים "סיכוי" ו"יוזמות קרן אברהם" תוצאות מטרידות של סקר דעת קהל: רוב המשיבים הביעו דאגה מהתפשטותה של תופעת האלימות והעדרו של אופק לפיתוח עריהם. מה שתפס את תשומת ליבי במיוחד היתה העובדה ששליש מבעלי זכות הבחירה הביעו היסוס מן ההשתתפות בבחירות, אך אמרו שיהיו מוכנים לצאת להצביע אם מנהיגי המפלגות היהודיות יצהירו שהם מוכנים לנהל משא ומתן עם "הרשימה המשותפת" ולשתף עמה פעולה. מדובר בשיעור גבוה ביותר והוא משקף תפיסה פרגמטית וקריאה נכוחה של המציאות, שהרי מה התועלת בקולו של הבוחר הערבי אם הנבחרים הערבים ימשיכו לחמם את כיסאות האופוזיציה בלא כל הזדמנות אמיתית לשינוי? שיעור גדול זה של בעלי זכות הצבעה שיימנעו מלהצביע בפועל או של כאלה היושבים על הגדר מהווה אתגר עבור "הרשימה המשותפת" ולשיח שהיא מנהלת בנושא השותפויות הפוליטיות.

מה שנדרש לנו היום הם מנהיגים אמיצים, ואני מתכוונת למנהיגים ערבים ויהודים כאחד, מנהיגים בעלי חזון ברור לעתיד, המוכנים להתמודד עם המציאות בלי גמגומים או תירוצים. מנהיגים שלא יגררו אחרי הרטוריקה הפופוליסטית הרווחת, שיפעלו להרחבת מעגלי ההנהגה ולשילוב נשים ובני נוער בעשייה פוליטית, במיוחד בעמדות השפעה בשורות המפלגות.

הדבר אינו קל, אך כדי ליצור מנהיגות מסוג זה עלינו לתמוך בשכמותה. אנו, פעילות ופעילים, חייבים להפגין נוכחות מסיבית במרחב הציבורי. דרישותינו הצודקות לשוויון, צדק חברתי וסיום הכיבוש חייבות להישמע ולהיראות בכל מקום, באמצעות ארגון עצרות והפגנות ובאמצעות התגייסות לכל פעילות שמטרתה שינוי המציאות. עלינו להיות הקול הקורא לתקווה בעתיד והכוח הניצב מאחורי ההנהגה שאנו מבקשים לעצמנו ושאנו ראויים לה.

הכותבת יו"רית "נעמת"- משולש דרומי

للمقال بالعربية: كيف نبني الأمل في المجتمع الفلسطيني

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ