מהספסל לא מנצחים

רפיק חאג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בחירות: גם מאבק אזרחי, הינו מאבק לגיטימי צילום: גיל אליהו
רפיק חאג

للمقال بالعربية: الأهداف لا تتحقف من دكة الإحتياط

חלק בלתי מבוטל מהאוכלוסייה הערבית בישראל מאס במצב הקיים והתחיל להפנות אצבע מאשימה כלפי מנהיגיו ("אנחנו רוצים הישגים, אנחנו דורשים פתרונות לבעיות האלימות, העוני, הדיור ועוד.."). לחלקם יש ביקורת חריפה יותר. הם לא מקבלים את הסיסמאות הלאומניות שמטובלות בהאשמת הממשלה והמשטרה וגורסים כי גם למנהיגים הנבחרים יש תפקיד בפתרון המשברים. לטענתם, המנהיגים לא לוחצים מספיק על הממשלה, לא מגייסים מקורות מימון, לא מפעילים קשרים מול משרדיה, ומסתפקים בהצהרות חוצבות להבות מעל דוכן הכנסת. 

העם הערבי הפלסטיני שגר בגבולות ישראל  איננו עוד "עם פשוט" שרובו מורכב מעובדי בניין ופלחה, ואיננו מסתפק במועט כמו בשנות ה-60. רמת החיים שלו עלתה וגם ההון האנושי השתדרג משמעותית, ולכן הדרישה לחיים בכבוד הולכת וגוברת. במהלך 10 השנים האחרונות חלה עלייה ברמת ההשכלה, במספר הנשים העובדות, במספר הסטודנטים באוניברסיטאות הארץ ומחוצה לה, במספר הרופאים והרוקחים ועובדי ההייטק והם דורשים יותר ממנהיגיהם וממוסדות המדינה. שיעור זכאי תעודת הבגרות  עלה מ-38% ב-2010 ל-50% ב-2015. שיעור הרופאים הערבים בשנת 1970 עמד על 1% מכלל הרופאים (35 רופאים) והיום עומד על 14% מכלל הרופאים במדינה. מספר העובדים בהייטק בשנת 2007 עמד על 300 והגיע ל-1200 בשנת 2014 וליותר מ-2000 עובדים היום.

ממשלות ישראל לדורותיהן לא הביעו עניין בצירוף מפלגות ערביות לקואליציה, חוץ ממקרה בודד שבו היתה תמיכה מבחוץ בכנסת ה-13 בזמנו של יצחק רבין. מהצד השני חברי הכנסת הערביים שוללים מכל וכל אפשרות להיות חלק מהקואליציה גם אם תיאורטית הדבר יוצע להם. עובדה זו מונעת מהם "לסחוט" תקציבים ומשרות עבור הסקטור הערבי כמו שעושות מפלגות אחרות. הסיבה לסירוב היא המחויבות העמוקה וההיסטורית לחציו השני של העם הפלסטיני שגר בגדה ובעזה השרוי תחת כיבוש ואף במלחמה נגד מדינת ישראל. חברי הכנסת הערביים טוענים שאינם  יכולים להרשות לעצמם לחבור ל"ציוניים" שנלחמים עם העם שלהם. צודקים? כן, אבל צריך לבדוק חלופות אחרות.

האם יש מפלגה במדינה דמוקרטית בעולם שאיננה שואפת להגיע לשלטון ולהוות לשון מאזניים בהרכבת הקואליציה? הדבר דומה לשחקני כדורגל שיושבים על הספסל, ממאנים להשתתף במשחק גם כשמזדמנת להם אפשרות, לא לוחצים על המאמן שישלב אותם במשחק. אבל הצופים הערביים כמהים לניצחון ומצפים מהם שיבקיעו שערים. יש כאן אבסורד שצריך לתת עליו את הדעת.

נדמה לי שחברי הכנסת הערביים הפסיקו לרצות להשפיע על דעת הקהל היהודית והם מתעלמים מהסקרים שנעשו בקרב האוכלוסייה הערבית שמצביעים על זה ש-64% מהערבים תומכים בכך שהמפלגות הערביות ישתתפו בקואליציה, וכי 80% הצהירו שרוצים לראות שר ערבי בממשלה. הם בחרו במאבק המחאתי המתלהם שמגנה את מדיניות הממשלה בוקר וערב על פני המאבק האזרחי. 

אחד ההסברים להעדפת המסלול "הלאומי" על פני "האזרחי" הוא ברור - המאבק המחאתי קל יותר, והוא מסתכם בהצהרות לוחמניות, ארגון הפגנות וכד'. לעומת זאת, המאבק האזרחי מחייב בניית תכנית אסטרטגית מסודרת לשיפור המצב ולדפוק בכל הכוח על דלתות משרדי הממשלה והקשה מכל היא מחייבת מתן דין וחשבון לבוחר. המאבק המחאתי התאים לזמנים שבו המנהיגות הערבית היתה המומה ונסערת מאובדן פלסטין ומהקמת מדינת ישראל, אבל היום אנחנו חיים במציאות אחרת. וכמה אפשר לחיות בעבר?

אז מה עושים? יש אנשים שהתחילו לחפש חלופות. אחת החלופות המצערות היא הצבעה למפלגות הציוניות עם סממנים שמאלניים. חלק בלתי מבוטל מן האוכלוסייה הערבית הצביע למפלגות אלו בבחירות האחרונות (ה-21) שבה מספר הערבים שבחרו במפלגות ציוניות הגיע ל-44,000 קולות (עליה משמעותית בהשוואה לשנת 2015 שבה הגיע ל-24,000), ואני סבור שזה לא בגלל התפצלות הרשימה המשותפת, אלא בגלל הייאוש מתועלת המאבק המחאתי הלא מחייב. 

העלייה ברמת ההשכלה וברמת החיים תגביר את הלחץ של הצעירים להשתלבות בחיי המדינה ויותר ויותר ערבים ירצו נתח מהעוגה השלטונית. מנהיגי האוכלוסייה הערבית חייבים להחליף דיסקט, להחליף סגנון, להוריד להבות, לחבור לתומכים בשוויון בצד היהודי, ולא, האדמה לא תישמט מתחת לרגליהם. המאבק למען שוויון זכויות צריך להיות מאבק משותף יהודי-ערבי ולא לאומי בלבד

אחת השאלות התמוהות בעיניי היא זו: אם בין ישראל והרשות הפלסטינית ישנו "תיאום בטחוני", אז למה השתתפות הערבים בקואליציה היא דבר מגונה? אני ממליץ למנהיגנו לא לדחות את האופציה עד הסף - תמיד הם יכולים לסגת ממנה ולהפיל את הממשלה אם פורצת מלחמה בעזה. אם אתם בזירה הפוליטית אתם צריך לשחק את המשחק הפוליטי. 

לפחות תציגו את דרישותיכם להשתתפות: תכנית לאומית למיגור האלימות, הרחבת שטח המגורים, העסקת אקדמאיים ערביים בשירות המדינה, פיתוח כלכלי לכפרים הערביים לרבות אזורי תעשייה, ועוד. מה רע בזה? אפשר להשתתף בקואליציה מבלי לוותר על הזהות הלאומית והשייכות לעם הפלסטיני והעמידה לצדו במאבקו למדינה משלו. 

הכותב מנכ"ל חברת תוכנה, דוקטור למנהל ציבורי, יועץ ארגוני ופעיל חברתי

للمقال بالعربية: الأهداف لا تتحقف من دكة الإحتياط

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ