כיסאות מוזיקלים לא יעזרו לנו

רידא אבו ראס
מפגינים ערבים ויהודים
רידא אבו ראס

للمقالة باللغة العربية: الكراسي الموسيقية لن تساعدنا

למרות הכל, הקמת הרשימה המשותפת מחדש - על כל מרכיביה - מבורכת. כן, השתתפותו של  המיעוט הילידי הפלסטיני בבית המחוקקים הציוני מלאה בסתירות פנימיות. נכון, השתתפותו של מיעוט מודר, הנידון מראש לפעול בשולי הזירה הפוליטית הישראלית כשחקן ספסל, מניבה פירות לעיתים רחוקות בלבד. עם זאת, על המיעוט הפלסטיני בישראל להציב חזית מאוחדת בכנסת, אם רק כדי לתקוע עצם בגרון הימין המתנחל שחולם על כנסת נטולת ערבים.

אך השנה היא לא 1993 ולא 2015, ולמרות שהזירה הפרלמנטרית חשובה, מהלכים טכנים-אלקטורלים בלבד לא יפתרו את המשבר העמוק בו שרויות המפלגות הפלסטיניות בישראל, שאיבדו את אמון מצביעיהם. כדי לשנות את המפה הפוליטית בישראל, ההנהגה הפלסטינית בתוך ישראל צריכה לשנות את מנגנוניה הארגוניים, לחשב מסלול מחדש, לחשוב מחוץ לכנסת, ולפעול למען הקמת תנועה דמוקרטית, שורשית, בישראל.

לפי מחקר שנערך עבור יוזמת קרן אברהם, עמותת סיכוי ומרכז אקרוד שפורסם אתמול (שני, 29.7.2019), אזרחי ישראל הפלסטינים לא מתכוונים לנהור לקלפיות בספטמבר. רק 42% השיבו שיצאו להצביע בבחירות הקרובות. 34% מהנסקרים שנשארו בביתם בבחירות האחרונות עשו זאת מתוך תסכול מהתנהלותה של הרשימה המשותפת. לפי נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-18.4.2019, אחוזי הצבעה הגבוהים יחסית בקרב אזרחי ישראל הפלסטינים ב-2015 היו יוצאים מן הכלל: במבט על, אזרחי ישראל הפלסטינים מדירים את רגליהם מהקלפיות באופן הדרגתי - ירידה של 25% באחוזי ההצבעה בתוך שבע מערכות בחירות (כ-75 אחוזי הצבעה ב-1999, וכ-50 אחוז באפריל 2019).

היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. המצביעים הפלסטינים בישראל לא מבינים למה מנהיגיהם מתעסקים בזוטות לקראת הבחירות במקום ליישר קווים, על אחת כמה וכמה בעידן חוק הלאום. בעיניהם, הפיצול האידיאולוגי בין המפלגות המייצגות אותם משקף חשיבה פוליטית מיושנת, המתאימה יותר לשנות ה-90.בהן היה מרחב להתווכח על העתיד הרחוק, על היום שאחרי הקמת המדינה הפלסטינית, על מקומנו בחברה הישראלית ועל זהותנו הדתית, האזרחית והלאומית. אך המצביעים מבינים היטב שהמפה הפוליטית השתנתה, שהסכנות הפכו לקיומיות, ושהוויכוחים הפנימיים בין הזרמים הדומיננטיים כבר לא רלוונטיים במציאות בה הכיבוש מתמשך  הגזענות, הסתה, הדרה, נישול גואים . למיעוט נרדף אין את הפריווילגיה להתווכח על פרוטות, ובטח שאין לו את הפריווילגיה להתווכח על מילוי המקום ה-12 ברשימה המשותפת, שלפי הסקרים תקבל 10 מנדטים בספטמבר, במקרה הטוב.

הנזק כבר נעשה. איחוד פורמלי בלבד - איחוד של הרגע האחרון - לא יוציא את המצביעים הפלסטינים לקלפיות, וההישג האלקטורלי (הצנוע) של 2015 לא ישוחזר. הקמת הרשימה המשותפת 2.0 לא נתפסת כמהלך אותנטי שההנהגה קיבלה מרצון, בפה אחד. מהלך זה, לבדו, לא יפתור את היחס האדיש לסוגית ההצבה  הפלסטינית בישראל, וכשלעצמו לא יחזיר את אמון המצביעים בהנהגתם הפוליטית.

חשוב להסתייג, ולהזכיר שבניגוד לדיווחים בתקשורת הישראלית, אזרחי ישראל הפלסטינים מעריכים את תוכן העבודה הפרלמנטרית של מנהיגיהם ועומדים מאחוריו. האלימות הגואה בישובים הערבים, היעדר הביטחון האישי, הריסות הבתים, האפליה הממסדית בישראל והכיבוש בשטחים - כל אלה, והרבה אחרים, עמדו בראש סדרי העדיפויות של חברי הכנסת הפלסטינים, והם משקפים נאמנה את סדר העדיפויות של הרחוב הפלסטיני בישראל. אם כך, וכפי שמעידים נתוני המחקרים הנזכרים למעלה, משבר האמון לא נובע מתוכן העבודה הפרלמנטרית של חברי הכנסת הפלסטינים, אלא לסוג ולאופן עבודתם: להתמקדות המפלגות הערביות באופן כמעט אקסקלוסיבי בעבודה הפרלמנטרית, ולמשחקי הכיסאות שהם משחקים, דווקא עכשיו, כשנדמה שהספינה כבר טובעת.

הפתרון פשוט, אך הוא דורש עבודת שטח ארוכה ומסורה. בשלב הראשון  - החלת פריימריז פתוחים בכל המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, תוך התחייבות לייצוג מלא (גיאוגרפי, מגדרי, מעמדי ודתי) של כל מרכיבי החברה הפלסטינית בישראל. לחלופין - הקמת מפלגה חדשה, רחבה, דמוקרטית ופתוחה, שתייצג את כולם. בשלב השני, עלינו ליצור קואליציות בין מפלגתיות ובין ארגוניות, להסיט משאבים מהעבודה הפרלמנטרית, לגייס משאבים חדשים ולהשקיע אותם בהקמת תנועה עממית, שורשית ,יהודית-ערבית, בשטח. הכנסת רלוונטית מבחינה סמלית, אך את הימין (המאורגן היטב, בכנסת ומחוצה לה) ניתן להביס רק בגיבוי תנועה עממית מאורגנת היטב.

אין קיצורי דרך. כדי להגיע לנקודת הסיום - ניצחון המחנה הדמוקרטי (האמתי) בבחירות והקמת קואליציה יהודית-ערבית - צריך להשקיע את כל האנרגיה והמשאבים בבניית תנועה שורשית, בהחזרת אמון המצביעים, בחינוך ובתעמולה, בדפיקה על דלתות, בארגון הפגנות וסיורים, וכן הלאה. זה שם המשחק. זה תהליך שיכול לקחת שנים רבות. אם יתעשתו מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל ויפעלו במהרה, ניתן להקים מחנה שכזה, בהנהגתם, בתוך מספר שנים מעטות.

כל זה תקף גם לגבי השמאל הציוני. כיסאות מוזיקליים לא יעזרו לנו.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קווינס, קנדה

للمقالة باللغة العربية: الكراسي الموسيقية لن تساعدنا

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות