התנאים להחרמת הבחירות

הוידה נמר־זעאתרה
בתמונה חבר הכנסת זחאלקה במהלך ההצבעה על חוק הלאום.
הוידה נמר־זעאתרה

للمقالة بالعربية:لَوين؟

לאחר חבלי לידה ארוכה וקשים, הוכרז לבסוף על הקמתה של הרשימה המשותפת החדשה. הרשימה המשותפת נושמת רק בקושי, היא איבדה את המומנטום ואת התנופה של ההתלהבות הראשונית. הסופר הלבנוני־צרפתי אמין מעלוּף אמר פעם כי "דעת הקהל היא כמו אדם גדול ממדים שנופלת עליו תרדמה והוא מתעורר מדי פעם משנתו בפתאומיות, ולכן צריך לנצל את ההזדמנות כדי לשכנע אותו ברעיון פשוט אחד מכיוון שבמהרה הוא יפהק ויהיה מוכן שוב להירדם". על פי הצהרה זו, חברי הרשימה המשותפת היו אמורים "להכות בברזל כשהוא חם" ולנצל את רגע הערנות הפוליטי של הציבור הערבי, שהביאה גם לפירוק הכנסת. למרבה הצער הם לא עשו זאת.

מה היתה התוצאה של מחדל זה? ירידה בהתלהבותם של חברי המפלגות והתומכים, שחלקם מקבלים את דבר האיחוד באי רצון מופגן, ולמול זאת גידול בקולות הקוראים להחרים את הבחירות לכנסת. הצעדים שנקטו המפלגות והגושים הרחיקו מעליהם את הציבור הערבי וכמה מהמנהיגים הצטיירו כאופורטוניסטים הנאבקים אך ורק למען שליטה, הגמוניה וג'ובים. אחרים הצטיירו כתינוקות בכיינים שמקלים ראש בהתחייבויותיהם הפוליטיות. קבוצות אלו, המוסיפות להתכתש בינן ובין עצמן שכחו את חובתן היסודית: ייצוג ראוי של עמנו בחזית מאוחדת.

עם התקרבה של כל מערכת בחירות, עולות קריאות להחרמתן ואין זה מפתיע כי קולות אלה רק מתגברים. ישנם, כמובן, המחרימים ההיסטוריים, אלה שמאז ומעולם קראו לחרם, אך אני מתכוונת כאן לאלה שבעבר היו פעילים ומעורבים בפעילות המפלגתית והשקיעו מאמצים כבירים בעבודה לקראת הבחירות, מוקד עבודתם של המפלגות ושל הגושים הפוליטיים. אני מדבר על אלה שהוציאו עצמם מתוך הזרם, נעמדו על גדותיו וכעת הם קוראים להחרמת הבחירות.

הקוראים להחרמה מעלים כמה טענות כבדות־משקל שראוי לקחת בחשבון. הטענה הראשונה היא שהעבודה הפרלמנטרית הפכה לחזות הכל, דלדלה את כוחן של המפלגות, והפכה אותן לישויות עונתיות הפועלות בקרב הציבור בתקופת הבחירות ובהמשך שוכחות אותו.

הטענה השנייה היא שהייצוג הערבי הוא עלה תאנה שמכסה על ערוותה של מדינה זו.  לראיה, למרות שבכנסת משתתפים נציגי הציבור הערבי, ישראל היא מדינה של אפליה גזעית המידרדרת במהירות במדרון האפרטהייד. יש חשיבות לערך הייצוג לכל הקבוצות בחברה, אך האם הכנסת באמת מאפשרת לנציגים הערבים השפעה פוליטית והותרת חותם? האם הם יוכלו אי פעם להיות חלק מקואליציה שתקים ממשלה? האם יקבלו תמיכה וסיוע מן הגושים הפוליטיים האחרים בעת הצעת חוקים או במאבק נגד חוקים גזעניים? נדמה לי שהתשובה ברורה.

באופן פרדוקסלי נראה כי מושב הכנסת הלפני אחרון היה ההוכחה הניצחת לכך. דווקא בעת שבה השיג הציבור הערבי הישג חסר תקדים, כשהצליח להכניס את מספר הנציגים הגדול ביותר לכנסת תוך מומנטום ייחודי, שהעניק תקווה ורוח גבית לציבור הערבי, ובייחוד על רקע התקופה המסוימת הזו, איבד המאבק נגד הימין הציוני על במת הכנסת את מרבית כוחו ואת פוטנציאל ההשפעה שלו. מה שווה כל העבודה הפרלמנטרית אם הגזענות הממוסדת מהדקת את אחיזתה בעבודה הפוליטית של הכנסת ואילו הנציגות הערבית ניצבת חסרת אונים מול זאת?.

קיומה של נציגות ערבית בכנסת היא חלומו של כל ציוני מתון, אלא שהוא רוצה אותה כבולה, מנוטרלת ועקרה, כלומר שיהיה בכנסת ייצוג ערבי פורמלי ונעדר כל השפעה ממשית. על כן, השאלה העיקרית שעלינו לדון בה כאן היא האם יש כלל טעם לקיומם של נציגים ערבים בכנסת? האם יש מתאם בין הגידול במספרם לבין יכולת ההשפעה שלהם? האם מדובר בעניין מספרי או שמא בעניין שהוכרע מראש?

אני יכולה לקבוע כמעט בוודאות שהסיבוב הנוכחי יהיה המשך ישיר לסיבוב הקודם, שלא הגיע לכלל הבשלה. אני רואה בסיבוב זה את ההזדמנות האחרונה שלנו להוכיח את התוחלת של ההימצאות בכנסת, ורק לאחריו נוכל להגיע לתשובה מכריעה. הניסיון הוא ההוכחה הטובה מכל: אם נשתתף בבחירות בכל כוחנו ומשקלנו האלקטורלי, ובאמצעות תוכניות ואסטרטגיות שיתוכננו על־ידי צוות יועצים מקצועיים – כמובן, בתנאי שנשיג את התוצאה הרצויה – נוכל להוכיח את חשיבותו של הייצוג הפרלמנטרי בכנסת. במקרה שלא נשיג את התוצאות הרצויות, ייתכן שתהיה זו מערכת הבחירות האחרונה שבה נשתתף. עלינו לתאם את צעדינו ולהכין את עצמנו להתמודדות עם תרחיש שכזה.

לסיכום, החרמת הבחירות, ככלי במאבק, עשויה לצבור מומנטום ויעילות רק כאשר יאמץ אותה הרוב, כאשר הציבור על גווניו השונים יהיה נכון לשאת באחריות לתוצאותיה ומן הסתם יהיה נכון להסלמה ולתשלום מחירים, במידת הצורך. הדברים שציינתי לעיל מחייבים פעולה ציבורית נמרצת, ולא מאמץ עונתי אחת לשלוש או ארבע שנים, כאשר מתקרבות הבחירות. עלינו להיות מודעים לכך שהחרמה איננה הרפתקה, אלא החלטה רצינית שאינה סובלת פשרנות – או הכל או כלום. כאשר תתקבל ההחלטה בעניין זה, הדבר כבר יהיה בלתי־הפיך. אני סבורה שכל הכוחות, הגושים והמפלגות בחברה הערבית חייבים לדון באפשרות זו בתוך הבית פנימה, כל מפלגה בנפרד, ולאחר מכן, יש לדון בה כקבוצה הכוללת את כל נציגינו, זאת על מנת שנהיה מוכנים להתמודד עם השלכותיה. המציאות והמגמות העולות ממנה, כפי שמראות ההתפתחויות האחרונות, מלמדות כי השאלה אינה אם נחרים את הבחירות או לא, אלא רק מתי.  

הכותבת אמנית ופעילה חברתית

للمقالة بالعربية: لوين؟

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות