הסר את חרפתך במו ידיך!

מייסא מנסור
מייסא מנסור
מפגינה מוחה נגד רצח נשים
מייסא מנסור
מייסא מנסור

للمقالة باللغة العربية: إغسل شرفك بإيدك!

אני מתעוררת בכל בוקר בארץ הזו בתפילה לאל, שלא יספר לי את מה שאני שומעת ממילא בחדשות בכל יום. אני חושבת על כל הנשים המוחלשות והחלשות שאינן מצליחות לתבוע את זכויותיהן מבעליהן ומאבותיהן, ובסופו של דבר הן נרצחות בידיהם. נשים בחברות הערביות תמיד נמצאות בסיכון להיהרג, אך מדוע עלינו תמיד לבחור בשתיקה לנוכח הדברים שאנחנו רוצות לעשות רק מכיוון ש"האפוטרופוס" מסרב? מדוע נשים בחברה שלנו מאפשרות לגברים לשלוט על חייהן, על מחשבותיהן, על אמונותיהן ואפילו על מה הן ילמדו ובמה יעבדו? אם אני כותבת היום בחירות מלאה ומבלי שאיש יאיים עלי, זה רק משום שנדרשו שנים ארוכות של מאבק כדי שקולי יישמע בחברה שמצטיינת בסתימת פיות.

אך נותרת השאלה: מדוע נשים נרצחות בדרך הנתעבת הזו רק בחברות הערביות?

זה עשרות שנים בנויה החברה הערבית על אמונות שלפיהן ערכן ומעמדן של הנשים נמצא בשפל המדרגה. בתקופת הג'אהלייה שלפני עליית האסלאם, היו בנות נקברות בחיים מיד עם לידתן, כיוון שמשמעותה של לידת בת הייתה חרפה לאביה, ואילו משמעותה של לידת בן הייתה ראשית שמחות וימים טובים, שהרי הנה בא יורש העצר שיישא את שם המשפחה והשבט אל השמים. הדבר לא השתנה מהותית בהמשך, כאשר לבישת חיג'אב הובנה כאילו היא משמשת "מגן" עבור הילדה מפני התשוקות והדחפים. חובה על הילדה להסתיר את גופה כדי שחמודותיה לא יתגלו בפני גברים ולא תעורר את תשוקתם. הפירוש השגוי של הדבר רק נמשך ובסוף העידן העות'מאני התפתח החיג'אב והפך לניקאב שמסתיר את הפנים במלואם. בהמשך התלוותה אליו גם הגלימה השחורה כדי שדבר מגופה של האישה לא יתגלה בפני איש, אפילו בטעות, בטענה שגילוי גופה של אישה הוא-הוא הסיבה המרכזית להטרדות מיניות.

לבישת החיג'אב כ"מגן" כבר אינה חובה כיום, אך האמונות שנזרעו ומוסיפות להיזרע במוחם של גברים צעירים, על אישה "גלוית פנים" כזמינה, כזאת שהם יכולים לחדור אליה ולחלל את גופה, כרכו את החיג'אב באופן בלתי נמנע עם מוסר וערכים. לפיכך, האמירה שלפיה על הגבר "לתפוס לו אישה חסודה" מוסיפה להיות רווחת. הדבר לא שונה מאוד בחברות המודרניות, ונשים רבות בכפר ובעיר חשופות להטרדות בכל בוקר, כשהן הולכות לעבודה או לאוניברסיטה. בקבוצות פייסבוק של נשים תוכלו למצוא פוסטים הנוגעים להטרדות מילוליות וגופניות ברחובות כמעט על בסיס יומי. ההטרדות הללו נובעות מאמונה של גברים, שאישה בלבוש שאינו רחב וארוך, מזמינה הטרדות במפורש.

למרות פעילותה של התנועה הפמיניסטית בעולם ובעיקר מאז אמצע המאה ה-20 והתעוררותן של נשים באשר לחשיבות החינוך, העבודה, העצמאות, ההשתתפות בחיים הפוליטיים והחברתיים; למרות הידיעה שהחיים לא בהכרח נפסקים כשאישה נישאת לגבר, עדיין, המשפחות בחברות הערביות רוצות לחתן את בנותיהן כדי "להגן עליהן" מפני האהבה והידידות. כל אם עדיין מחפשת את "האביר על הסוס הלבן" עבור בתה, עוד בטרם הגיעה לגיל 20 ולכל המאוחר עד שתסיים את התואר הראשון באוניברסיטה. צעירה שלא סודר לה שידוך  "מביאה דברי רכילות על המשפחה שלה" ואילו צעיר שלא סודר לו שידוך יכול לפרוק את תשוקותיו הרחק מעיני החברה ולהישאר גבר חלומותיהן של בנות הכפר.

למראית עין השתנה תפקידן של נשים באורח ניכר והן החלו לצאת ולהתמודד על משרות מול גברים. אולם בעיני החברה הן נותרו "חסרות תבונה ואמונה", גם אחרי שכבשו בסערה את תחומי הפוליטיקה, החינוך, ההיי־טק, ההנדסה והחינוך. למרות כל הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך ששיעור הנשים המשכילות גדול משיעור הגברים המשכילים, נמשך הניסיון להפחית מערכן, יכולותיהן ותפקידן.

בחברה שלנו, אנחנו עדיין נותנים לגבר את זכות הצעקה מכיוון ש"קולו איננו ערווה – קולו גבורה וגבריות". יש לו את הזכות "להסיר את חרפתו במו ידיו", ואז לכסות על פשעו, ואנחנו מחבקים אותו. יש לו גם זכות להינשא לאישה שנייה ושלישית, מבלי לנהוג צדק עמן, והזכות לעבוד בתחום שבו הוא מעוניין. נשים, לעומת זאת, צריכות להיות מורות מכיוון שמקצוע זה מאפשר להן להמשיך להיות עקרות בית. הן מגיעות מוקדם הביתה ומוכנות לפגוש את הבעל ולגדל את בניו, כאילו היו הן היחידות האחראיות על החינוך. החברה עדיין נותנת לבעל את הזכות להתגרש מאשתו, אך אינה מעניקה לאישה את הזכות לסרב לו אם הוא מתייחס אליה בצורה לא ראויה. הורים עדיין אומרים לבנותיהם, כשאלה באות אליהם בבכי ותלונות על בעליהן, שהן צריכות להחזיק מעמד ולשאת בשתיקה את הסבל כי "מה יהיה עם הילדים ומה האנשים יגידו עלינו?!"

כאישה שחיה בחברה הזאת, אני רואה את האפליה בין גברים לנשים בהתנהלות היומיומית ביותר: אימהות נותנות לבנים את הזכות לשלוט על אחיותיהם הבנות, אבות נותנים הכשר בשתיקה לרצח בנותיהם. אם ננסה לעמוד על תוקפן של הנורמות הללו, הדבר היחיד שיעלה בבירור הוא שמדובר במסורות שאבד עליהן הכלח ובמנהגים שאנשים מוצאים להם צידוקים בדת ובאמונות מיושנות.

החברה הזאת עדיין דוחפת את נשותיה אל מותן – בדקירה, בחנק, בירי או בעינויים. החברה הזאת עדיין דוחפת את נשותיה לאחור, אל החלק האחורי של הבית, שבו הן מתחבאות, כדי שקולן לא יישמע וגופן לא ייראה כי האישה ערווה וגופהּ ערווה!

הכותבת מורה לשפה הערבית וסטודנטית לתואר שני ללימודי ערבית ואיסלאם באוניברסיטאת ת"א. 

للمقالة باللغة العربية: إغسل شرفك بإيدك!

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות