מי מפחד מתאמר נפאר?

נביל ארמלי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תאמר נפאר בהופעה בתיאטרון יפו, בשנה שעברה
תאמר נאפר בהופעה בתיאטרון יפוצילום: מוטי מילרוד
נביל ארמלי

للمقالة بالعربي: من يخاف من تامر نفار؟

הנהלת המרכז הקהילתי באום אל־פחם החליטה אתמול כי תאמר נפאר מהווה סכנה לנפשם התמימה של נערים ונערות בעיר ובאזור וביטלה את ההופעה שתוכננה לזמר ביום חמישי באולם המופעים במתנ"ס. בהודעתה, הצדיקה עיריית אום אל־פחם את האיסור ואמרה כי שיריו של נפאר "רחוקים מאוד מן האופי הדתי, המוסרי, החינוכי והתרבותי המזוהה עם אום אל־פחם וזאת מכיוון שהם כוללים ביטויים, מונחים ורעיונות שלכל הפחות אינם עולים בקנה אחד עם אוצר המילים התרבותי, האינטלקטואלי והחברתי שלנו".

רוב שיריו של תאמר נפאר נטולים מילים גסות או קללות כלשהן. כאשר היסטוריונים של מוזיקת הראפ יקראו את מילות שיריו – בהשוואה למילים של שירי ראפ או היפ הופ אמריקניים – הם ימצאו שהם קרובים יותר לשירי אהבה תמימים מאשר למה שנהוג בז'אנר המוזיקלי הזה. תאמר הוא אמן פיקח מאוד ויש לו יכולת חשובה שאינה מאפיינת את רוב האמנים, לקרוא את הקהל שלו, להבחין בנטיותיו ולתת לו בדיוק את מה שהוא אוהב לשמוע, תוך שהוא מקפיד לאחוז כל הזמן בהגה ההובלה ולא להיגרר אחרי טעם הקהל. תאמר יודע מה הקהל שלו אוהב אז הוא נותן לו את השיר הפופולרי שלו "סולו", אבל הוא גם יודע שאותו קהל יהיה גם פתוח במידה מסוימת למשהו עמוק יותר וישיר לו את "סלאם, יא סאחבי" (שלום, חבר שלי). בהדרגה, הוא מרחיב את "במידה מסוימת" יותר ויותר ואז מגיע השיר "ג'וני מאשי" וגם "אמתא נג'ווזק יאמא?" (מתי נחתן אותך, מתוקה?; עם ההרכב "דאם") ו"המידה המסוימת" הזו מתרחבת אפילו יותר. ככל שה"מידה" מתרחבת יותר, כך גדלה ההשפעה של מילותיו.

כל מי שהיה בהופעה של נפאר ושל ההרכב "דאם" יבין רק ממספר האנשים בקהל שהוא ולהקתו הם בין הדמויות המשפיעות ביותר על המתבגרים והמתבגרות בחברה הערבית, וכי המסרים המופיעים בשיריו והתכנים שלהם מגיעים למאות אלפים במהירות שעליה יכול רק לחלום כל מנהיג פוליטי או חברתי. הפחד של האחים באום אל־פחם מההשפעה של תאמר על נפשם של הצעירים הוא פחד מוצדק ומובן: תאמר הוא היחיד שיודע איך להגיע אליהם והיחיד שאומר להם את האמת, האמת העירומה ש"המבוגרים" חוששים להתמודד עמה ולאתגר אותה.

בשיריו, תאמר קורע את כל המסכות ומרסק את כל הפילטרים שיוצרים כל אלה החוששים להתמודד עם האמת. האמת שהחיים שלנו נעים בין "סרטי מאיה ח'ליפה והרעיונות של אל־בגדאדי ח'ליפה" (מתוך שירו "ג'וני מאשי"). האמת שהפכנו ל"ערבים של פורקס ושל רולקס ואלה חסדי אלוהינו" (מתוך אותו שיר). האמת שזכותן של נשים ונערות ערביות להיות חופשיות מדיכוי הגברים הסובבים אותן. והאמת שאיבדנו את המצפן הפוליטי והלאומי שלנו ואבדו לנו האופק והחזון.

זוהי האמת שזועקת מהשירים של תאמר. סטירות שמטלטלות אותנו ומנסות להעיר אותנו. וכשהוא סוטר הוא לא מרחם עלינו. במכוון או שלא במכוון הוא מממש את מה שרבים רואים כמטרת העל של האומנות, להשפיע כדי ליצור שינוי. וזה מפחיד.

אין כל הפתעה בהחלטה של עיריית אום אל־פחם. נהפוך הוא, אם היו מאשרים את קיום ההופעה זו היתה הפתעה. אבל מדובר בקבוצה שמה שמאפיין אותה הוא לא יותר מאותן סיסמאות שחוקות בסגנון "לא יעלה על הדעת", "לא נרשה ולא נקבל" ו"על גופתנו" ומאותן העלאות הגרה עבשות בסגנון "הכל כדי לא לפגוע ברגשות הציבור". ההחלטה הזו לא תשתנה מכיוון שהיא תואמת את הנטייה של כל "המבוגרים", ולא רק את זו של הנהלת העירייה. האזנה לחלק מהשירים של תאמר נפאר ו"דאם" בנוכחות הבנים והבנות אינה חוויה קלה ומוטב בלעדיה. הצרה, אחים יקרים, היא שתאמר נמצא בתוך בתיכם וחי בתוך המסכים של בניכם ובנותיכם שצפו בשיר שלו "ג'וני מאשי" ביוטיוב בלבד 1,374,388 פעמים (נכון לכתיבת שורות אלה).

للمقالة بالعربي: من يخاف من تامر نفار؟

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ