כשתחיו במדינה דמוקרטית תוכלו להחרים את הבחירות

תאמר נפאר
תאמר נפאר
תאמר נפאר מרים את ידיו בהופעתו בחיפה, הערב
תאמר נפאר
תאמר נפאר

للمقالة بالعربية: لما تكون عايش بدولة ديموقراطية، قاطع!

לפני שנה הקלטנו את האלבום השלישי של "דאם", "בין חאנה ומאנה". בשיר "פרוזק" הנכלל באלבום, שרתי את המילים הבאות:

"שלום שלום, אני לא רוצה ת'שקל הזה,
אני רוצה לעמוד על זכותי
אני לא רוצה ת'מושב, לא רוצה ת'כנסת".

לפני כמה חודשים, כשהקלטתי את "תאמר נגד תאמר" (אל־פאשי מאשי; "הפשיסטי הולך"), כתבתי:

"או שנצביע או שנגמור מחוץ לארץ הזאת".

אם אתה רוצה לעשות לי ניתוח על־פי עקרונות הפסיכולוגיה המודרנית, בטח תגלה שיש לי פיצול אישיות, אבל אם תשאל כל אזרח פלסטיני בארץ, הוא יגיד לך "Welcome to the club חביבי".

הסכסוך הזה הוא סכסוך יומיומי בין הרצוי למצוי; בין החלום להתפרסם כזמרת, כמו סמא שופאני למשל, לבין העובדה שאין לנו במות חוץ מ"דה וויס" בגרסתו הישראלית. אתה בטח חושב שיש גם את "דה וויס" הלבנוני, אבל לך תוציא דרכון פלסטיני וגם אם תצליח להוציא דרכון כזה, תצטרך להיכנס ללבנון כשאתה מסתתר מהשב"כ. בקיצור, מפה לשם, אנחנו תמיד נתונים לחסדי הכיבוש.

באופן אישי, לא נוח לי להיות בכנסת, להיות חבר בפרלמנט שלא מדבר בשפתי ושלא מניף את הדגל שלי. בדיוק ההיפך: כל סמליו מייצגים את ההדרה שלי ואת החורבן שלי. לא נוח לי שהסכסוך על הישות שלי, על הקיום שלי ועל השפה שלי נעשה מלכתחילה לא בשפה שלי.

לא נוח לי להיות חבר בפרלמנט שהוא חיקם של חוקי אפרטהייד. לא נוח לי להיות תחתוני חוטיני קטנטנים שמכסים את ערוותו של נתניהו כשהוא מתפאר בפני שגריר כלשהו ש"ישראל היא נווה המדבר הדמוקרטי היחיד במזרח התיכון". השתמשתי במטפורה של החוטיני כי המטפורה של "עלה תאנה" ברורה מאליה. החוטיני, לעומת זאת, בקושי נראה ובקושי מורגש וגם אנחנו בקושי רואים ובקושי מרגישים את הדמוקרטיה הזאת, שאותה אנחנו אמורים לחגוג – אנחנו לא רואים אותה בהריסות הבתים, לא במלחמה באלימות, בפשיעה וברצח ולא בהריגת מפגינים ערבים.

כשנהרג אתיופי בהפגנה, יש דיון, ויש סולידריות. אם אנחנו, הערבים, יוצאים לרחובות, מארגנים לנו חגיגות של 13 שהידים. כלומר, ברור שהסכיזופרניה ופיצול האישיות האלה קיימים גם במשטר ולא רק אצלי. יש בעצם שני משטרים: משטר דמוקרטי ליהודים ומשטר פשיסטי לערבים. משטר דמוקרטי שמבטיח למישהו כמו "הצל", הראפר הגזעני, חופש ביטוי בלתי־מוגבל והופך חבר כנסת אפס כמו אורן חזן (אגב, הוגים את זה ב־ח' כמו יהודים ולא ב־ח כמו ערבים. אני לא רוצה שתחשבו שהוא אחד מהיהודים הערבים ותנסו לקשור בין התרבות שלי לחוסר התרבות שלו) לסופר־סטאר של הסתה. אנחנו גם לא רואים שיש בעיה כלשהי עם דברים שאומרים אנשי־דת יהודים, שמתירים את דמנו בלי בושה ורואים בנו, ממש באופן מילולי, עבדים שלהם.

באמת יש צורך שאסביר איך המדינה מתנהגת איתנו? יש צורך שאזכיר את הסיפור של המשוררת דארין טאטור שבגלל שתי שורות מתוך שיר שכתבה נכלאה לשנתיים? יש צורך שאדבר על סגירת תיאטרון אל־מידאן בחיפה – התיאטרון הערבי הגדול היחיד בארץ – בגלל מחזה שלא בא טוב לגברת מירי?

אחרי הכל ולמרות הכל, אני ואשתי מתכוונים להצביע לרשימה המשותפת. למרות כל המחלוקות בין המפלגות החברות בה והמאבקים על הכיסאות (דבר טבעי מאוד, דרך אגב) ולמרות כל הטעויות והחטאים של המפלגות השונות, הרכבתה המחודשת של "המשותפת", כמסגרת משותפת לכל הגוונים הפוליטיים הקיימים בחברה הערבית בארץ (פחות או יותר), היא ניצחון קטן לחברה הערבית וראוי שנעניק לה בשל כך את קולנו.

חשוב לי להבהיר שאם המרכיבים השונים של הרשימה המשותפת לא היו מתאחדים מחדש, לא הייתי מצביע לאף מפלגה. חשוב לי גם להבהיר שאם הייתי חי במדינה דמוקרטית באמת הייתי יכול להחרים את הבחירות, אבל כאשר המשמעות של ההחרמה שלי היא ביסוס כוחו של היריב שלי והחלשה של העם שלי והחברה שלי, ההחרמה מפסיקה להיות אופציה ממשית. תחת משטר האפרטהייד, אני לא חושב שפריבילגיה היא חירות אישית. יש לנו כורח משותף.

אחרי הכל ולמרות הכל, אני משוכנע שנוכחותנו בתוך מערכת הדיכוי הזאת טובה יותר מאי־נוכחותנו בה. אם הייתה לנו מסגרת פוליטית חלופית, או אם הייתה לנו דרך אחרת לבסס את נוכחותנו בארצנו, הייתי צועק מיד ובלי היסוס "תחרימו את הבחירות"! אבל כרגע זוהי המסגרת היחידה ובתוך המסגרת הזאת חברי הכנסת הערבים מנסים לפעול, מנסים להילחם בהריסת הבתים ומנסים לטפל בבעיות שלנו כחברה. לפעמים הם משחררים קיטור בשם כולנו באיזו אמירה או תגובה חריפה. לעתים הם מצליחים ולרוב הם נכשלים. אבל זהו "המצוי".

הכותב אמן וזמר ראפ

للمقالة بالعربية: لما تكون عايش بدولة ديموقراطية، قاطع!

לאירועי הזירה: סדרת מפגשים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות