שנאת מוות

עמרי נג'אד
עמרי נג'אד

للمقال بالعربية: كره موت

הסדרה 'שנאת מוות' מתמקדת בשנאת הערבי כאינדיבידואל בתחילתה, ובמנגנונים שמבעירים את הגזענות הזאת. אבל ככל שהיא מתפתחת היא מתמקדת בשנאת הערביות כתרבות, כשפה וכהיסטוריה. תנאי הכרחי להקמת ה-'וילה בג'ונגל' של הפרויקט האירופאי בלב המזרח התיכון. העיסוק במחיקת הערביות מהמרחב, מציב שאלה מרכזית בנוגע ליהודי מדינות ערב, ושם במובן מסוים נמצא גם אולי הפתרון. אופטימיים? לא הייתי ממהר.

שלושת הפרקים של הסדרה מוציאים את הצופה למסע מצמרר לתוך שנאת הערביות מצפון ועד דרום. מנערים בתיכון נוצץ בת"א ועד קשישות בגן ציבורי בלוד, מעפולה ועד ההתנחלות עלי, דרך ועדת הקבלה של כפר ורדים. מין פסיפס אנושי של כור היתוך ישראלי שחלקיו מתחברים האחד לשני מדבק השנאה והעוינות לערבים.

הסצנה הראשונה היא תיעוד אלימות ברוטלית של שוטרים נגד פלסטיני בירושלים, אלימות בוטה ומזעזעת נגד אדם אחד, הופכת ברגע גם לתקיפה של חבר שלו שבסך הכול דיבר עם שוטר אחר. הוא נטרק על הניידת בתחילה, מושכב על הרצפה באלימות ובזמן הזה האדם השני חוטף קת רובה לראש. השוטרים כמובן בעדיפות מספרית בולטת, הם משתוללים וטורקים את דלתות הניידת על הפלסטינים. נראים זועמים וחסרי היגיון כאחד, מאבדים שליטה וממשיכים להרביץ.

בהמשך, הסדרה מנסה לפרק את המנגנונים השונים שמתדלקים את השנאה הזאת, ולהתמקד בגוונים השונים שלה בחברה הישראלית. קיבוצניקים שחוסמים כניסה של ערבים בוועדות קבלה ומזדעזעים מהאפשרות של חיים משותפים, עפולאים שמונעים מכירת בתים לערבים דרך הפגנות גזעניות ומכרזים, תושבי גבעת אולגה בחוף הים – כולם יעשו הכול כדי למנוע את האפשרות שיהיו ערבים לידם וליד הילדים שלהם.

מעבר לשאלות אנושיות בסיסיות, ופוליטיות רחבות יותר, מתוך שנאת והרחקת הערבים הסדרה מתעסקת במחיקת הערביות של יהודי ערב פנימה. לא רק מה אנחנו צריכים להוכיח בשביל להיות חלק, עד כמה רחוק נלך בשביל להוכיח את המחויבות שלנו לפרויקט האירופאי במזרח התיכון.

הדרישה הראשונה מיהודי ערב שהגיעו למדינת ישראל הייתה מחיקת הערביות מעצמם. הערבית סומנה כשפתם של האויבים שאסור לדבר אותה, למרות שהייתה שפתם מאות שנים. המוזיקה נחשבה רדודה ולא תרבותית, התא המשפחתי לא לגיטימי, והיסטוריה שכוללת בתוכה חיים משותפים עם מוסלמים היא האיום הדמוגרפי עצמו, ולכן יש למחוק את כל אלו. למחוק את האויב מתוך עצמך.

המחיקה העצמית הזאת שהייתה תנאי קבלה בל יעבור, פירקה את התאים המשפחתיים של יהודי ערב בשלב הראשוני, יצרה ניתוק מוחלט של יהודי ערב מתרבותם וההיסטוריה שלהם בהמשך, ובשלב המתקדם, כפי שהסדרה מציגה, המחיקה הזאת יצרה את הצורך להוכיח נאמנות, להיות חלק. כלומר הפשיסטיות שיש לצאת נגדה בכל הכוח, היא שלב מתקדם של מחיקת הערביות מתוך היהודי שעלה ממדינות ערב.

קצת  לפני סיום הפרק השלישי מנסה להציג פרופ' חביבה פדיה את סולם הדיכוי בחברה הישראלית. כיצד היהודי הערבי מנסה לבדל את עצמו דרך הקריאה הזאת, ויותר מזה, האופן שבו כל קורבן בחברה הישראלית הממוקם בסולם הגזענות, פועל נגד קורבנות אחרים כדי לצאת ממעגל הקורבנות בעצמו. ההכרה בסולם הגזענות ההיררכי ובצורך לפגוע באחרים, היא תנאי הכרחי וחשוב לתיקון. 

בסיום הסדרה חשבתי עד כמה הסדרה הזאת היא מראה להצלחה-כישלון של הפרויקט האירופאי והמנשל שנוסד כאן. נזכרתי באלטנוילנד של הרצל שכתב על חברה הומנית ומכילה אבל סימן את הפלסטיני כזקוק להצלה מהנחשלות של עצמו. על הציונות שבטוחה כי היא מביאה לכאן בשורה בכל תחומי החיים ומחדשת חיי תרבות, אל מול הברבריות הערבית. הציונות שמהווה את הבסיס לרעיון העליונות ושנאת המוות לערבים. ויש בסדרה הזאת משהו שאומר הנה ההצלחות שלכם, כך נראה פרויקט העליונות, ככה הוא מוצלח, בדיוק ככה הוא תלוי בשנאת ערבים. ואם זאת ההצלחה, אולי הגיע הזמן אחרת? 

הכותב קולנוען ואקטיבסט 

للمقال بالعربية: كره موت

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות