הפסקנו להיות שקופים

גדיר האני
גדיר אבו האני
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדיר אבו האני
בחירות: מצאתי את עצמי עומדת ברחוב הראשי בשגב,קוראת לאנשים לצאת להצביעצילום: אילן אסייג
גדיר האני
גדיר אבו האני

للمقالة بالعربية: لم نعد شفافين

המגעים המתנהלים בין בני גנץ לאיימן עודה, והידיעה כי הרשימה המשותפת גיבשה רשימת דרישות בתמורה להמלצה על גנץ בפני הנשיא, מוכיחים שאנחנו כבר לא שקופים. רואים אותנו כחלק מהחברה. שנים צעקנו שאנחנו 20% מאזרחי המדינה, אבל כנראה שצעקות לא עוזרות. היינו צריכות וצריכים לנהור בהמונינו לקלפיות כדי להוכיח שיש לנו כוח וכך קרה.

הבחירות האלה ריגשו אותי מכמה סיבות אבל החשובה ביותר היא העלייה של כ-15% בשיעור ההצבעה בקרב החברה הבדואית בנגב. נכון, זה לא מספיק, אבל בין 37% (בבחירות הקודמות) ל-52%, הפער משמעותי. עובדה: אחת הדרישות כפי שפורסם היא שיוקם צוות שיבחן את נושא הכפרים הלא מוכרים. 

שימח אותי מאוד שהפעם הנשים הן שעשו את ההבדל. 300 נשים התארגנו בתוך 24 שעות לאחר שהוטל הצו שמנע מארגון "זזים" להפעיל את מערך ההסעות שתכנן. היינו קבוצה של פעילות ופעילים אזרחיות ואזרחים פשוטים. פנינו דרך הרשתות החברתיות – אני אישית אפילו לא הייתי צריכה להעלות פוסט בעניין ההסעות, מספיק היה לפרסם בקבוצות הוואטסאפ שלי – כ-85 קבוצות ששבע מהן של ערביות וערבים, כולל שלוש משפחתיות. כל השאר קבוצות משותפות. התחיל מבול של טלפונים. עד שהגיע הרגע שאמרתי, מתנצלת באמת אין צורך בעזרה כרגע, דברו אתי ביום הבחירות בצהריים ואעדכן מה צריך.

ביום שלישי יצאתי מוקדם כדי להספיק להצביע ומשם לנקודת המפגש שקבענו, בתחנת דלק דור אלון להב. הייתי שם בשבע וחצי. שתי חברות כבר היו שם עם שתי עמדות מחשב, ואני הצטרפתי. הגיעו עוד ועוד חברים מהכפרים הלא מוכרים, חילקנו תפקידים והתכוננו לקבל את המתנדבות והמתנדבים.

לנשים הבדואיות היה תפקיד משמעותי מאוד בפעילות הזאת. נציגי הכפרים הגברים עשו המון, אבל הנשים הוציאו מאות תושבים להצביע. אחת האחראיות במפעל עוף עוז בשגב שלום הקפידה לבקש שני רכבים כל שעה, על מנת לנצל את זמני ההפסקות של העובדות ולהסיען לקלפיות.

בכפרים הלא מוכרים אמנם יש בתי ספר, אך לא הוצבו בהם קלפיות אף פעם. תושבי הכפרים שרצו להצביע היו צריכים ללכת ברגל 2-7 קילומטרים רק כדי להגיע לכביש הראשי, שלרוב גם שם אין תחנת אוטובוס. המדינה הייתה אמורה לדאוג להם להסעות, אבל במקום זאת היא מנעה מארגונים אזרחיים להסיע אותם.

לפעילות הזאת היה ערך חשוב נוסף – עכשיו החברה הבדואית נמצאת על המפה. רבות מהנשים שהתנדבו להסעות בחיים לא ביקרו בכפר לא מוכר, ופתאום הן ראו איך חיים אזרחי מדינת ישראל בשנת 2019. כבר בבחירות הקודמות לכולם נפל האסימון והבנו שלשותפות ערבית-יהודית יש משמעות רבה, הפעם זה הוכח.

הייתי מלאת אנרגיות. לקחתי מגפון ויחד עם חברתי למא, שעובדת כרופאה בסורוקה, נסענו עם שיירה של שלוש מכוניות לוואדי אל-נעם ועם שלוש מכוניות נוספות לאל-פורעה, אל-זערורה וכסייפה. בשמונה בערב הגענו לשגב שלום. מאותו רגע ועד לסגירת הקלפיות, מצאתי את עצמי עומדת באמצע הרחוב הראשי בשגב שלום וקוראת לאנשים במגפון לצאת להצביע.

מוקדם יותר הגיעו פעילי "אם תרצו" מצוידים במצלמות ותמונות של חברה הנהלת זזים. הם טענו שאנחנו לא מצייתים להוראות השופט מלצר, ואף הזמינו את המשטרה. לא עברתי על זה בשתיקה. צילמתי ועשיתי סרטון בערבית, שבו קראתי לאנשים לצאת להצביע, לא משנה למי. קיבלתי אין סוף הודעות: שמענו אותך ונעשה הכול. אפילו אנשים שהחליטו להחרים את הבחירות וכאלה שמחרימים אותן כבר שנים, יצאו והצביעו.

היה מרגש לקרוא את ההתכתבות בקבוצת הנשים הערביות: אחוזי ההצבעה גבוהים, באל-זרנוק כמעט סיימנו, גדיר תשלחי שני רכבים לשגב שלום, בחורה מרהט שמצביעה בקסר א-סיר צריכה מתנדבת שתסייע אותה, בקיצור אין סוף ריגוש ועשייה!.

שבועיים לפני הבחירות פעילות ופעילים ערביות ויהודים הגענו לכפרים הלא מוכרים וגם לכפרים המוכרים ולרהט, לחוגי בית וחלוקת פליירים באזור הביטוח לאומי ולשכת התעסוקה, בשווקים וצמתים, כדי לעודד את האנשים לצאת והצביע.

בסוף היום אמרה אחת הנשים, בבחירות הבאות אני מתמודדת ואתן תתמכו בי. בעיני זאת הייתה התחלה. נשים תפסו את מקומן והובילו. אני מקווה שבבחירות לרשויות המקומיות נמצא חברות מועצה ובעתיד גם חברות כנסת.

הכותבת עובדת בנגב בפיתוח כלכלי, העסקת נשים ומנהלת מחלקת תיירות בפרויקט אקולוגי בר קיימא בנגב

للمقالة بالعربية: لم نعد شفافين

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ