חזרה לישראל היהודית והדמוקרטית

מרזוק אל חלבי
מרזוק אל חלבי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ממשלת אחדות
בחירות:ממשלת אחדות לאומית, אתם חושבים שרק הפלסטינים ישלמו את המחיר؟צילום: מוטי מילרוד
מרזוק אל חלבי
מרזוק אל חלבי

للمقالة بالعربية:الانتخابات في إسرائيل عودة إلى إسرائيل يهودية ودمقراطية!

אחד הדברים שבלטו  במערכת הבחירות האחרונה היה התנהגותה של התקשורת העברית, ובמיוחד של ערוצי הטלוויזיה, כלפי הערבים. במקרה הטוב היה הערבי בתקשורת העברית (עם יוצאים מהכלל בודדים), אובייקט ולא סובייקט. לרוב בלט היעדרם המוחלט של הערבים בסיקור התקשורתי.

אפשר היה לראות זאת בכל משדרי הסיכום של הבחירות, בשעה עשר, אחרי פרסום תוצאות המדגמים. אם בכלל טרחו להזכיר את הערבים, התייחסו אליהם הדוברים על המרקע כאל נוכחים־נפקדים, או אף כמקור לצרות ובעיות. הערבים בתקשורת העברית אינם אלא "ישות" שמשבשת את חייהם של הקולוניאליסטים ואת "החגיגה הדמוקרטית" שלהם.

אפשר לראות ביחסה של התקשורת העברית לערבים בבואה המשקפת בדיוק נמרץ את יחסה של קהילת המהגרים היהודים שבאו לכאן אל התושבים הילידים הפלסטינים. במילים אחרות, התקשורת העברית רק אומרת את מה שאומרת לעצמה קהילת הרוב היהודית על "האחר" הערבי־הפלסטיני, האזרח התושב שלוקח חלק בבחירות לכנסת.

אנו יכולים להתייחס לכך כאל תוצר לוואי של מדיניות ההדרה של הערבים שאימצו האליטות השולטות כמו גם אלה שלוטשות עיניהן לשלטון. אמצעי התקשורת, שהם בשר מבשרן של אותן אליטות, שותפים נאמנים להן במדיניות זו. התקשורת הישראלית מגויסת כל כולה למלחמה נגד הערבי־הפלסטיני, שמטרתה ליצור מכלול של ייצוגים דמוניים של הערבים, שיצדיקו את הדרתם, את דיכוים ואת כיבושם.

באחד הימים שמעתי את התקשורת העברית מהדהדת את שקריו של נתניהו, על כך שהערבים "גנבו" את הבחירות וזייפו הצבעות. זאת התנהלות עלובה במיוחד שכן אין ספק כי אנשי התקשורת יודעים היטב מיהו גנב הבחירות, הטובע בפרשות שחיתות, אף על פי כן הם אינם אומרים מלה.

גם אם הדבר הרגיז אותי מאוד וגרם לי לקלל את תמונת השדרנים על המסך, לא התפלאתי. כשראיתי איך קופצות מקהלות ההסתה מכל המסכים וחוזרות על השקרים כאילו היו עובדה, הבנתי עד כמה העובדות אינן חשובות במערכת הבחירות הנוכחית, בפוליטיקה הישראלית, ובחיינו הציבוריים בכלל.

אנחנו חיים בעידן הפוסט־אמת, עידן הפייק־ניוז, שאין בו מקום לאמת במאבק הייצרי בין אליטות הימין לאליטות השואפות לשינוי השלטון. ואולם, מעשה שטן: המדיניות הזאת של הכפשת הערבים כציבור, הדמוניזציה שלהם וההפחדה מפניהם – לא פעלה כפי שנתניהו רצה. חוסר היכולת של נתניהו ושל הימין בכלל, להשיג תוצאה שתעניק להם רוב פרלמנטארי – זה הדבר המשמעותי ביותר בתוצאות הבחירות.

כישלונו זה של נתניהו, פירושו שהוא לא יוכל לכופף את מערכת אכיפת החוק על מוסדותיה השונים או למנוע הגשת כתבי אישום ומשפט נגדו, על כל המשתמע מכך. כישלונו חסך לרשות השופטת ולבית המשפט העליון את המלחמה שהכריזו עליהם נתניהו ושותפיו. הדבר משמר את יכולתם של שני המוסדות להמשיך לומר "לא" לרשות המבצעת: לא לחוקים בלתי־חוקתיים, לא לפגיעה בזכויות אדם ולא למחיקת הדמוקרטיה על־ידי יושבי בית המחוקקים.

אפילו בתרחיש של "ממשלת אחדות יהודית פטריוטית" אני לא חושב שנתניהו יוכל לעשות את מה שתכנן. בהקשר זה, ניתן לראות בתוצאות הבחירות נוסחה המשקפת את יחסי הכוחות בחברה היהודית, בין אלה שרוצים לשמור על הנוסחה השלטונית של "מדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שנוסחו על־ידי דור המייסדים הפרגמאטיים, לבין אלה שמזהים הזדמנות היסטורית לכפות את הרעיון של ארץ ישראל השלמה, ולהשליט בכוח את הריבונות הישראלית על כל המרחב שבין הים לירדן, יהא המחיר אשר יהא. כוחות אלה מוכנים לעשות הכול, מתוך אמונה מופרכת שאת המחיר ישלמו רק הפלסטינים.

השוויון הזה הגיע, לפחות באופן חלקי, בזכות המצביעים הערבים, גם אם באופן מוזר משהו. קמפיין ההשמצות חסר התקדים שניהל הימין בראשות נתניהו נגד האזרחים הערבים, שהגיע לשיאו ב"חוק המצלמות", עורר אצלם תגובה שתורגמה להשתתפות בבחירות, הגבוהה בכ־14% מההשתתפות בסיבוב הקודם.

לא זו אף זו, ההתמקדות של קמפיין הימין נגד האזרחים הערבים סללה את הדרך למפלגות המתחרות בימין להתנהל בחופש רב יותר, בידיעה שחיצי ההאשמה יופנו אל הרשימה המשותפת ולא אליהן. במובן מסוים ושלא במתכוון, נהפכו הערבים למגן אנושי וחטפו מהלומות מכל יריביו של נתניהו. אבל איחודה מחדש של הרשימה המשותפת השפיע גם על איחודו של השיח הפנימי בקרב האזרחים הערבים.

תוצאות הבחירות הן הזדמנות כפולה בעבור הערבים: ראשית, בבנייה עצמית, בפיתוח ההתארגנות הפוליטית בשורותיהם ובבנייה מחדש של החברה על בסיס תוכנית פוליטית קולקטיבית. שנית, בהצטרפות אמיתית לזירה הפוליטית, כך שיוכלו להיות כוח פוליטי שיכול להציע אלטרנטיבה למשטר הקיים ומוכן להקריב קורבנות כדי להציל את המדינה מהידרדרות למשטר אפרטהייד.

ההישג של הרשימה המשותפת עם הכוחות האופוזיציוניים היהודיים בבחירות האלה הוא בלימה של הימין. כעת יש להתחיל בתיקון ושיקום של מה שהרס שלטון הימין בכל המישורים, ובמיוחד ביחסים שבין המדינה לבין המיעוט הערבי־הפלסטיני. הדבר לא יתאפשר מבלי שהאליטות היהודיות המבקשות להחליף את שלטון הימין הפשיסטי יהיו נכונות לקבל את הערבים־הפלסטינים כשחקן פוליטי בעל לגיטימציה מלאה, המשתתף על בסיס שוויוני בעיצוב המדיניות ובקבלת החלטות.

זה יחייב את האליטות היהודיות לוותר על הנטיות הקולוניאליסטיות, על ההגמוניה שלהן ועל שתלטנותן. במקביל, הרשימה המשותפת והאליטות הפלסטיניות נדרשות לשינויים באופן שבו הן משחקות בזירה הפוליטית, באסטרטגיות שלהן ובהתארגנותן הפוליטית.

במציאות כזו, נראה כיצד תנהג התקשורת בעברית ואיך ייראו התוכניות שלה. אני סבור שעל אמצעי התקשורת בעברית לנהוג לפי דרכן של האליטות, אם רק יחליטו ללכת למתווה של שיקום.

للمقالة بالعربية:الانتخابات في إسرائيل عودة إلى إسرائيل يهودية ودمقراطية!

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ