השאלה האחרונה

שייח'ה חליווי
שייח'ה חליווי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיכה חליווה
שירה: גם בת"א מתעררבות להן נכבה ותבוסה, פליטות, הקרבה והתנגדותצילום: בר גורדון
שייח'ה חליווי
שייח'ה חליווי

للمقال بالعربية: السؤال الأخير

בכל יום חמישי בערב יש לי דייט עם תל אביב שאני מקפידה לא להחמיץ. אני עוברת באותם רחובות מיפו למשכן לאמנויות הבמה במרכז העיר, נוהגת במכונית ומבצעת את חובותיי כאם מודרנית. השיחה עם הבן שלי מתחילה כשיחה חלקה ונעימה ולעיתים קרובות גולשת לוויכוח סוער. אז אני שבה להיות אמא כמו אמא שלי.

באחד הימים שאלתי אותו איך היה היום שלו והוא אמר לי שבדרך חזרה מבית הספר, שאל אותו אחד מחבריו ללימודים בהתרסה: "בעד מי אתה?" הוא ענה לו, "אני בעד פלסטין". הילד השני, הוא אמר, התעצבן וקילל את עזה ואת תושביה "במלים שאני לא יכול לחזור עליהן". כך הוא אמר. ואולי הוא התבייש לחזור על הדברים בפני.

שאלתי את בני: "ומה אתה אמרת לו?"

הוא נראה מופתע: "מה יכולתי להגיד?! אמרתי לו, 'זאת הדעה שלך וזכותך לחשוב ככה" (רגוע ושוחר שלום, כדרכו).

התעצבנתי (כדרכי): "יש לו זכות? שילך לעזאזל הוא והדעה שלו. תגיד לו שילך ללמוד לקרוא ולכתוב, ואז ידבר על הדעה שלו". הקול שלי היה רם מאוד ומשך את תשומת לבם של הנהגים שעמדו לידי ברמזור. הבן שלי התרגז: "את רואה למה אני לא אוהב להגיד לך שום דבר?"

הצטערתי וניסיתי לתקן את המצב לפני שהבן שלי יפסיק לדבר אתי בכנות. לעתים הכנות שלו לא מושלמת, אמנם, אך היא מותירה לי חלון פתוח למחצה לעולם המתבגרים שדרכו אני יכולה להביט, לתקן את מה שמתאפשר לי לתקן, ולקלקל דברים שאני לא מודעת אליהם.

אני לא יודעת אם צירופי מקרים הם שיוצרים סיטואציות, או אולי זו אני, שמצטיינת בחיבור הנקודות שמהן עולות סיטואציות חריגות. התרחקתי הפעם מבית הקפה הבורגני הרגיל שלי וישבתי בבית קפה אחר, רק כדי לגלות שהוא אפילו בורגני יותר מזה הקודם. ואולי בתי הקפה בתל אביב כולם כאלה? בבית הקפה הזה מגישים קפה עם חלב סויה ומנות זערוריות של מטבח פיוז'ן בצלחות ענק, שמחירן שווה לשכרו היומי של פועל סודני.

הזמנתי קפה ודוגמית של אחת הסופגניות, שכבר בחודש הזה בשנה מתחילים להכין  ולמכור אותן. התמסרתי לעבודה מאומצת על הכנת שאלות לסטודנטים שלי, שמשתתפים בתחרות סיפורים שמארגנת האגודה לתרבות הערבית לסיפורים וביוגרפיות מפלסטין ועל פלסטין. ביליתי שבוע עמוס עם הסטודנטים שלי, והתערבבו בו נכבה ותבוסה, פליטות, הקרבה והתנגדות. שיננו בעל־פה זמנים ומקומות – 48', 67', 73' – לפני, אחרי ותוך כדי.

"איך ג'אסאן כנפאני משתמש בטרגדיה של הפליטות במארג הספרותי שלו?"

"מה המסר הלאומי שמעביר סלמאן נאטור בסיפוריו?"

"למה הייתה קשורה תפיסת הבית אצל פדווא טוקאן?"

ועוד כהנה וכהנה שאלות. הרמתי את ראשי מהדף וחשבתי על שאלות נוספות. לראשונה הבחנתי בשם הבניין שמולי: "בית ציוני אמריקה". זהו בניין בן קומה אחת שנראה כמרכז תרבותי "בניחוח ציוני אמריקאי". המזימות נרקמות במקום אחר. כאן הן עטופות בנייר צלופן צבעוני ומבריק.

זללתי את הסופגנייה. מעולם לא הצלחתי לאכול סופגנייה בלי שמילוי הריבה העשיר יטפטף ממנה, והפעם הריבה טפטפה על כיסא הבמבוק המעוצב בסגנון ערבי ייחודי. ניגבתי אותו בתשומת לב רבה, כשהמלצרית מביטה בי בתדהמה. נראיתי מאוד זרה על רקע הסצנה הבורגנית הזאת. אני וכיסא הבמבוק בסגנון הערבי.

"מנו והסבירו את סמלי הדיכוי והכיבוש בכל אחד מהסיפורים שקראתם".

זאת הייתה השאלה האחרונה.

للمقال بالعربية: السؤال الأخير

הכותבת מנחה ומלוות תהיליכי שינויי וסופרת

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ