אולי אני הבאה בתור?

ג'דיר האני
ג'דיר האני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פעילה פלסטינית מפגינה
אלימות:פעילות פוליטיות פלסטיניות חשופות לאלימות פי שתיים, מנשים אחרות.

للمقال بالعربية: عليّ الدور؟

בימים האחרונים ראיתי את הכתבות והפוסטים על מיכל סלה שנרצחה והבנתי עד כמה האישה הבאה שתירצח יכולה להיות קרובה אלי: חברה,  בת משפחה, פעילה, עמיתה, או פשוט חברה בפייסבוק.

ואני שואלת את עצמי איך אפשר לחיות עם המחשבה הזאת, שהבאה בתור יכולה היות מישהי שאני  מכירה?  ביומיום אני עובדת ונפגשת הרבה נשים ואני בשבילן אוזן קשבת. כאישה לא נשואה אין לי הרבה מה לתרום ולייעץ. אינני אשת מקצוע והרבה פעמים אני חושבת ביני לבין עצמי, מה אני אגיד לה?

לכן התחלתי לחשוב שאולי אשאל לפני שהיא משתפת אותי במה שעובר עליה – למה היא מצפה ממני? עזרה? עצה? או אולי רק להקשיב. פשוט להקשיב. אבל זה לא עובד ככה. מי שרוצה לשתף פשוט משתפת, לא שואלים אותה שאלות.

אני אישה רגישה ולכן לא למדתי עבודה סוציאלית. כאשר חברה משתפת אותי במשהו – אפילו אם זה לא קשור לאלימות – בלילה אני לא מצליחה להירדם וחושבת מה קורה אתה. אז איך אחיה עם התחושה שאישה שלא שיתפה אותי, יכולה להיות מאוימת ואני לא אדע? מה יכולתי לעשות? אולי הייתי צריכה לתת לה תשומת לב, שתשתף אותי, ואז הייתי יכולה למנוע את הרצח?

אני אישה ערבייה שגדלה בבית פמיניסטי, שבו ידענו שהבחירות הן שלנו ורק שלנו. חמש בנות ובן – כולנו קיבלנו את אותו חינוך. כשאחותי החליטה להתגרש היא התגרשה ולא לחצו עליה גם בלי שכולנו ידענו למה היא החליטה כך. זה דבר יוצא דופן. לא כל אישה זוכה להורים כמו ההורים שלי.

כפמיניסטית אקטיביסטית, אני פועלת למען צדק חברתי,  שוויון ושלום, ודורשת שיהיה כאן טוב לכולנו, כי  השלום והביטחון הולכים ביחד. נשים יהודיות ופלסטיניות לא יהיו בטוחות בלי חקיקה ואכיפה נגד האלימות ובלי פתרון פוליטי צודק.

ואולם, אין לי ביטחון אישי. כאישה, כערבייה וכפעילת שלום – הפחד להיחשף לאלימות בשל דעותיי ופעילותי הפוליטית גדל פי שלוש. זה שאני לא נשואה לא אומר שאני לא בסכנה. איך ארגיש בטוחה כאשר בחודש שעבר מפלגת השלטון השתמשה בי לסרטון תעמולת בחירות נגד אחד המועמדים וסימנה אותי כמטרה עם עיגול אדום סביב  ראשי וכינתה אותי פעילת שמאל קיצוני?. בסרטון תעמולת הבחירות של הליכוד שומעים את הקריינית אומרת:" בתמונה שלפניכם בני גנץ מבטיח לפעילת השמאל הקיצוני גדיר האני שימנה שר ערבי מהרשימה המשותפת". סימנו אותי והסיתו נגדי, איך לא אחשוש לחיי!

לפני שנה כשהשר לביטחון פנים גלעד ארדן יצא בהצהרה על  הקלות במתן רישיון להחזקת נשק, בדרכי לעבודה עמד רכב לידי ומתוכו קראו לי, "יא מחבלת צריך לתת לך כדור בראש". ארדן צדק.  כאשר עורכת הדין  נטע לוי מארגון "איתך מעכי"  עולה לבמה במסע השלום של נשים עושות שלום באשדוד ופעילי ימין צועקים עליה ועל נשים  שהגיעו קודם – מה שגרם לנשים לבטל את השתתפותן באירוע – איזה ביטחון אני יכולה לדרוש? וכאשר אין לי ביטחון אישי איך אדרוש ביטחון מדיני?  וכשאני רואה את הפוסט של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', ששמח על שהח"כים הערבים לא הגיעו לטקס ההשבעה, כי אולי הם היו יורים,  אני אומרת  לעצמי, האם אני הבאה בתור? האם מי מהחברות הפעילות יחד אתי היא הבאה בתור?

הרצח של מיכל סלה זעזע אותי לא פחות מהרצח של 11 הנשים שנרצחו מתחילת השנה. עם זאת אני חושבת, איך עובדת סוציאלית, שנלחמת כדי שלא ייסגרו הוסטלים ושיוקצו תקציבים למיגור האלימות נגד נשים, לא הצליחה להגן על עצמה?  והתשובה ברורה: היא לא האחראית היחידה. היום זאת היא – מחר כל אישה אחרת.

אני כותבת ובוכה,  קוראת את הפוסטים של אחותה לילי, ואומרת,  ואי, איך הם יכולים להתמודד עם האבדה?

אני מזמינה אתכן ואתכם  ועוד קודם – את עצמי,  להיות רגישות ורגישים לכל מה שקורה מסביב. להיות קשובות/ים לנשים הקרובות ולחשוב מה אפשר לעשות: להפנות לגורמים שיכולים לעזור, לשתף אנשים שיש להם השפעה ויכולים לשאול מה קורה, לחבק, להזמין לכוס קפה ולהקשיב.

לעולם לא תדעו איזו מתנה יכולים להיות המעשים הקטנים האלה.

הכותבת עובדת בנגב בפיתוח כלכלי, העסקת נשים ומנהלת מחלקת תיירות בפרויקט אקולוגי בר קיימא בנגב

للمقال بالعربية: عليّ الدور؟

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ