מה, יש לכם חג?

סמאח ג'לג'ולי
סמאח ג'לג'ולי
גלעד ארדן
סמאח ג'לג'ולי
סמאח ג'לג'ולי

للمقالة بالعربية: عندكم عيد؟

רציחתם של 71 צעירות וצעירים ערבים מתחילת השנה, הובילה את וועדת המעקב העליונה של אזרחי המדינה הערבים להכריז על יום של שביתה כללית ביישובים הערביים בתאריך 3/10/2019.  הקריאה לשביתה כללית בחברה הערבית שכללה בין היתר השבתת מערכת החינוך, נתקלה בביקורת, ובין היתר נטען, בצדק, שכלי המחאה הזה אינו אפקטיבי יותר, ואינו משיג את התוצאות הרצויות לאזרחים הערבים.

החברה הערבית בישראל קורסת תחת גל אלימות בלתי פוסק: שריפת רכבים, ירי לעבר בתים, מקרי רצח רבים, ועוד. ביום השביתה קיבלתי שיחת טלפון משליח שלא הבין מדוע איני  במשרד באותו יום. "מה, יש לכם חג?" הוא שאל.

השאלה שלו מצביעה על הנתק של החברה היהודית מזו הערבית, ועל הבורות המוחלטת שלה לגבי מה שמתרחש בחברה הערבית ומצרכיה הבסיסיים לביטחון אישי, לחינוך הולם , דיור.

"לא אין לנו חג הלוואי והיה חג", עניתי לאותו שליח. "יש היום שביתה כללית אצלנו בגלל ריבוי מקרי הרצח בחברה שלנו, ובגלל האלימות היומיומית שמאיימת על קיומנו". ליתר דיוק, אמרתי לשליח שיש לנו יום אבל חברתי.

ביום בו התקיימה השביתה, צפיתי בשידור ישיר בטקס ההשבעה לכנסת, בלי 22 חברי הכנסת הערבים שנעדרו ממנו, כאות מחאה. אפשר היה לחשוב שזה יעורר תגובות נסערות, אבל חוץ מאזכור של חצי שורה שהחברה הערבית במצב חירום – דממה.

והדממה הזאת כואבת מאוד. זאת דממה של שנים בהתייחסות לחברה הערבית בכל ההיבטים: הפוליטיים , החברתיים, הכלכליים והקיומיים. במדינה מתוקנת היו משדרים בשידור ישיר את ההפגנה הענקית שהייתה במג'ד אל-כרום בה השתתפו כ-30 אלף אזרחים (כך לפי דיווח באתר "בוקרא"). היא התקיימה לאחר הריגתם של שלושה צעירים בני המקום יום קודם לכן, ואחרי שנהרגו 71 אזרחים ערבים מאז תחילת השנה (לפי מרכז "אמאן" למניעת אלימות בחברה ערבית).

שאלתי את עצמי האם סיקור האירוויזיון יותר חשוב מסיקור הפגנה של עשרות אלפים מאזרחי המדינה, שתובעים ביטחון אישי, ומבקשים מהמדינה לספק הגנה מפני כנופיות הפשע ומחזיקי הנשק הלא חוקי שמטילים אימה ופחד בכל יישוב ערבי.

למען האמת, איני מתפלאת לנוכח חוסר הסיקור ההוגן של התקשורת וחוסר ההתערבות של המדינה בהגנה על אזרחיה הערבים: הרי זאת אותה מדינה שחוקקה את חוק הלאום והפכה 20% מאזרחיה לאזרחים סוג ב'. וזאת אותה תקשורת ששתקה אז ולא דיברה בוקר וערב ובפריים-טיים נגד החקיקה הגזענית הזאת. כנראה שאנחנו מיותרים בתקשורת ואם אנחנו כבר סוג ב' – אז סיקור לא הוגן למתרחש בחברה הערבית הוא לגיטימי וכך גם ההזנחה והאפליה, אני אומרת לעצמי.

לשמחתי הייתה הפגנה ענקית, שעוררה את החברה הערבית מהתרדמת שהייתה שרויה בה ודרבנה אנשים להתחיל בגל מחאה נרחב, שהגיע לכל מקום ביישובים ובכפרים הערבים.

ואולם, ברשתות החברתיות התגובות היו כואבות : "שיחסלו אחד את השני וניפטר מהם". "שירבו מקרי הרצח". התגובה שלדעתי הייתה הכי מעניינת: "מה קשורה המדינה?". זה הזכיר לי שבכל פעם שהמדינה לא מצליחה להתמודד עם תופעה בחברה הערבית, היא מטילה את האחריות על החברה.

כך, במשך שנים הממשלה תלתה את השיעור הנמוך של השתלבותן של נשים ערביות בשוק העבודה, בתרבות של החברה הערבית, כדי להסיר את אחריותה שלה. עם השנים, כאשר קיבלה הממשלה על עצמה אחריות וקידמה מדיניות והחלטות בנושא, במקביל לכניסתה לארגון המדינות המפותחות (OECD), הוכח אחרת.

כאשר הושקעו תקציבים בתחבורה, במרכזים לקידום תעסוקה ובפיתוח הכלכלי (תוכנית 922 למשל ) ודרך היחידה לפיתוח כלכלי במשרד לשוויון חברתי, שבראשה עמד איימן סייף, נרשמה עליה משמעותית בהשתתפות הנשים הערביות בשוק העבודה. כנראה שלא החסמים התרבותיים מנעו זאת קודם.

במשך שנים נטען כי החברה הערבית אחראית לאלימות שמתחוללת בתוכה, ולא ננקטו צעדים רציניים מצד הממשלה למיגור התופעה. בדו"ח מבקר המדינה, 2018, נקבע שישנם ליקויים בטיפול המשטרה והממשלה באלימות.

העלייה המתמשכת בשנים האחרונות במספר אירועי הירי מעידה על הכישלון של המשטרה להתמודד עם התופעה. למערכת החינוך בחברה הערבית אין את הכלים להתמודדות אפקטיבית עם התופעה – ובכל זאת, דממה.

הגיע הזמן שנפנים שהמאבק נגד האלימות הוא לא מאבק של "החברה הערבית", אלא זהו מאבקה של החברה הישראלית בכללותה, יהודים וערבים. במדינה מתוקנת כל המשק הישראלי היה שובת בעקבות כך.

للمقالة بالعربية: عندكم عيد؟

הכותבת היא פעילה חברתית

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות