בתקשורת הישראלית ערבי שנרצח הוא כלום

חנין מג'אדלה
חנין מג'אדלה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זירת רצח
אלימות: ערבי שנרצח זה בעיה ערבית!צילום: אילן אסייג
חנין מג'אדלה
חנין מג'אדלה

للمقالة بالعربية: شارع رقم 6 مغلق

תל אביב שעת צהריים. עוד רצח, ניידות משטרה אולי מחפשות את הרוצח או הרוצחים. העוברים ושבים שקועים בשגרת יומם – זהו הרצח העשירי שלא פוענח בשנת 2023, והרציחות נהפכו לשגרה תל אביבית. אנשים מפחדים ואוזלת ידם משתקת: הם  מפסיקים לראות, מפסיקים להרגיש ופשוט חיים בעולמם. הם בוחרים להתעלם כי הם חייבים לשרוד וכל מחשבה יכולה לשגע. בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית קוראים לזה הכחשה. מנגנון הגנה ראשוני שאומר לאדם שכל עוד אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת.

טוב, זאת לא 2023, השנה כעת היא 2019. ולא מדובר בתל אביב, אבל יותר מ-73 בני אדם נרצחו בחברה הערבית מתחילת השנה והיא עוד לא נגמרה. ירי בשעות היום והלילה נהפך לחלק מהשגרה. במקרים רבים המשטרה לא מגיעה. לפי עדויות, אנשים רבים הפסיקו להתקשר ולבקש עזרה, כי מי יבוא להציל אותם? הם למודי ניסיון.

גם אני נחשפתי לירי, בצהרי יום, לא רחוק מתחנת המשטרה. בחור צעיר, יצא ממכוניתו בקרבת מקום, ירה כחמש יריות, ושב ועלה לרכבו וללא שום הפרעה, גם לא מצדי. אני זוכרת איך עמדתי מאובנת, לבי נדם, ולא זזתי במשך כמה דקות. כאשר זזתי, דרכתי על כדור. בכל הזמן הזה לא הגיעו שוטרים למקום, לפחות לא בזמן שהייתי שם.

הזיכרון שלי מהיום הזה נמחק כמעט לגמרי. אני זוכרת רק בחור צעיר – אני לא זוכרת את פניו. אני זוכרת את האימה, הבהלה וחוסר הישע, ואני זוכרת שהמשטרה לא הגיעה. אני לא זוכרת איך הגעתי לביתי ואיך ישנתי באותו לילה, אבל אני כן זוכרת שלא סיפרתי על כך למשפחתי. 

כל כך קל להתעלם מעשרות נשים וגברים שנרצחו; כל כך קל להאשים את התרבות הערבית כפי שעשה השר גלעד ארדן בחוסר אחראיות, בעיקר שלו. יש להזכיר לו ולכולנו שהוא נוהג בחוסר אחריות, ולא רק הוא.

כל כך קל לא לפרסם כתבות על הנרצחים ועל חייהם – לרוב אין שם למי שנרצח – גבר או אישה. עוד ערבי נרצח – אז מה? כלי התקשורת לא יוצרים קשר עם בני המשפחה, קורבן הרצח הוא לא אבא, לא היה לו חיוך מקסים, היא לא חגגה יום הולדת לא מזמן ולא הייתה עובדת מצטיינת שכולם אבלים על מותה. הנרצחים הערבים הם כלום. שחלילה לא תיווצר אמפתיה כלפיהם.

זאת הפעם הראשונה שאני מסכימה עם בנימין נתניהו: גם אני מאשימה את התקשורת. אני כותבת את המאמר בדרכי לפגישה בירושלים. ברדיו משדרים שירים כרגיל, תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה בעיר ערבית במרחק 30 דקות נסיעה מתל אביב, בכביש שש שהוא חסום היום. ובראיון ברדיו אמר מישהו החרימו את טקס ההשבעה כי כך הם נוהגים. זה היה ביום שבו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת החליטו לשבות יחד עם מרבית הערבים בארץ.

כל כך קל לא לומר, הערבים מוחים על המצב הקיים מוחים ומבקשים לשנות אותו בדרכים דמוקרטיות; כל כך קל לקלל את הפקק ולהתעלם מזעקתם של הערבים. ואני, פעם ראשונה, שאני לא מקללת את הפקק בכביש שש: אני עומדת כולי חיוך בפקק ענקי ומבטלת את הפגישות שאיחרתי ואאחר להן. אני גאה באביב הערבי האמתי, של אנשים פשוטים כמוני, שנמאס להם לחכות לנס והם יוצרים אותו. 

אין לי שום כוונה להתייחס לאמירות החסרות אחריות של ארדן. אני אשת מעשה ואני אעשה הכול, אני ובני עמי, כדי למנוע את הרצח הבא. לא אבזבז אנרגיה על התסכול לנוכח האדישות של רוב המדינה למצב הנורא הזה. אני אשקיע אנרגיה בעמי. לא אחכה לישועה, אלא אצור אותה כי "אם אין אני לי מי לי".

מאסתי באירועי ירי, מאסתי בחוקרי אלימות דברנים שלא עושים כלום ומאסתי באנשים אדישים. עד כאן. אני לא אשתוק עוד. לשמחתי, אין זה קולי בלבד – בשבוע האחרון הרחוב הערבי תוסס ואני שמחה על כך. אלפים לא מוכנים עוד לשתוק על מקרי הרצח, על הנשק הלא חוקי שהמשטרה לא טורחת לאסוף, על אוזלת ידה של המשטרה ואדישותה לנוכח הפשיעה הגוברת.

אני לא לבד. אלפים יצאו להפגין וההפגנות יימשכו. אנשים הרימו תמונות של נרצחים, חסמו כבישים, נשאו שלטים. נשים, גברים, ילדים וזקנים – כולם ברחוב, יוצרים מחר חדש, ללא אלימות.

אל תטעו: ניסינו הכול לפני שחסמנו את כביש שש. פנינו לחברי כנסת, פנינו לתחנות המשטרה והיו גם כאלה שפנו לשר ארדן. מומחים מקרב עמי בנו תוכניות למיגור האלימות, אך ללא שינוי, להיפך – האלימות גברה.

אם האלימות לא תיעצר היום, לא ירחק היום שהיא תגלוש לרחוב התל אביבי. אף אחד לא חושב שהאלימות תגיע אליו. לפני שנים גם אני לא חשבתי שהאלימות תגיע לשכונה שלי. התבדיתי. לעד אזכור את הרגע שבו עמדתי עם האחיין שלי, סמיר, בן שנתיים במרפסת ותהיתי עד כמה זה חסר אחריות לעמוד יחד אתו במרפסת. נכנסתי לתוך הבית בעודי אומרת לעצמי: איזו משוגעת. זאת פשוט הזיה לא להצליח לשבת בחוץ. עשרות פעמים אמרתי לעצמי, "האלימות לא אמורה לנצח אותך", בזמן שאני מרכיבה פאזל יחד עם אחייני. ואחרי שעה נרצח אדם, אב לילדים, בשכונה הסמוכה. אז אל תחשבו, לי זה לא יקרה. זה יכול באמת להגיע אליכם, הפעם נעצור אותו בסגירת כביש 6. 

הכותבת עמיתה במכון "שחרית" וב"בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית", ומרצה במכללת אלקאסמי

للمقالة بالعربية: شارع رقم 6 مغلق

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ