עופר כסיף
עופר כסיף
הפגנות בעזה לציון יום הנכבה, אתמול
עזה:חייו של ראמי נגמרו בגיל 15, על הגדר של גטו עזהצילום: AFP
עופר כסיף
עופר כסיף

للمقالة بالعربية: عندما ينهمر الشر كالمطر يدب الصمت

השבוע פורסם בעיתון זה כי החייל אשר ירה למוות בעותמאן ראמי חלס, ילד עזתי בן 15, לא ישלם על כך מחיר. החייל הורשע בעבירה המקילה "חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות", ונשפט ל-30 ימי עבודות צבאיות, מאסר על תנאי והורדה בדרגה. במילים אחרות: ילד בן 15 איבד את חייו, והאדם שהרגו ישלם בפרוטות. בדיוק כך שילם יששכר שדמי, מהאחראים על הטבח בכפר קאסם ב-1956, עשר פרוטות כעונש סמלי על הרג של 49 בני אדם.

חייו של ראמי נגמרו בגיל 15, על הגדר של גטו עזה. טרגדיית החיים בעזה הובילה אותו לשם, כפי שהיא מובילה עשרות אלפים להפגנות על הגדר כמעט מדי שבוע. העזתים סובלים מתנאי חיים קשים, כולל מחסור תמידי במזון ובמים, ללא חשמל סדיר וללא שירותי רפואה נחוצים. האבטלה ברצועה גואה ואיתה העוני הקשה. ההגבלות שישראל מטילה אינן מאפשרות פיתוח של מסחר או תעשייה. הם מתמידים בהפגנות שאינן אלימות בתכליתן, ודורשים חופש וחיים בכבוד.

ירי על המפגינים בעזה אינו תוצר לוואי של הפגנות סוערות – הוא מבוצע בידי צלפים לפי הוראות ברורות. הכתבת הצבאית כרמלה מנשה דיווחה בחודש יולי כי ההוראות האלו שונו, וכעת הן מנחות את הצלפים לירות מתחת לברך, לאחר שהבינו כי ירי שכוון גבוה יותר, הוביל למקרי מוות רבים. הדבר מוכיח כי הירי אינו מקרי. חיילי צה"ל יורים במכוון במפגינים פלסטינים, ובהתאם להוראות הורגים או "רק" פוצעים. ירי אל עבר מפגינים בלתי חמושים מוביל למקרי הרג רבים, להטלת מומים ולאובדן גפיים.

בשירו "כשהרשע בא כמו גשם נופל" כותב ברכט:

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה

הַשְּׁתִיקָה.

ההרג בעזה אכן בא כמו גשם נופל: ב-2018 נהרגו בידי כוחות צה"ל 255 פלסטינים, ובשנת 2019 עד כה, נהרגו 65. רבים מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, חלקם ילדים. אם היה מדובר בילדים בודדים, היינו מדברים על טרגדיה. כאשר נרצח ילד כמעט בכל חודש על ידי הצבא הישראלי מדובר בשגרה פושעת, בזילות דם שהחברה הישראלית אדישה לה לגמרי.

רבות נטען כי ארגוני הלחימה של הפלסטינים משתמשים בילדים כמגן אנושי, ושהם מחנכים לשנאה ולאלימות נגד ישראל. ואולם, בעוד ישראל מחזיקה את הילדים הללו במכלאות סגורות תחת שלטון צבאי והגבלות בלתי אנושיות, אני תוהה מה היא מצפה שהילדים הללו ירגישו כלפיה. האם חמאס באמת מתאמץ לגרור ילדים להפגנות, או שהם באים כי רע להם? ורע להם מאוד. האם הם שונאים אותנו? אולי. הרי יש להם סיבות טובות.

כך ישראלים מצדיקים את ההרג: הם אומרים שמי שמתקרב אל הגדר מבקש את נפשנו ודמו בראשו. ילד בלתי חמוש בן 15 מגדל בעיני רוחם קרניים וזנב – שטן קטן שמותר להרוג בלי לחשוב פעמיים. הילד הפלסטיני אינו ילד בעיניהם, הוא נפשט מעורו כאדם והופך למשהו שבין אויב לאובייקט. אויב – אם מדמיינים שהוא מסוגל להרע, אובייקט – אם פשוט אדישים לגורלו.

ילד שמטפס על הגדר בעזה אינו מהווה איום לחיילים מן העבר השני. ייתכן שעותמאן רצה להוכיח את גבורתו מול חבריו, או להראות שהוא מעז ללכת הכי רחוק. סביר להניח שעותמאן בן ה-15 התקרב לגדר בידיעה שעלולים לפגוע בו – אולי מתוך אדישות מסוימת לגורלו. ככה זה כשאתה יודע שעתידך נחרץ מראש כי נולדת בעזה הנצורה והכרת מוות ושכול כבר מיומך הראשון. עותמאן אינו האדם הראשון בהיסטוריה אשר מטפס על גדר תיל, בכוונה-לא-כוונה להימלט מחיי סבל.

כשהרשע בא כמו גשם נופל, נפוצה השתיקה. מיליוני ישראלים עדים לטבח, שותקים או מצדיקים. דמו של ילד בן 15 נשפך על אדמת עזה הנצורה, וכל המעורבים בהרג ימשיכו את חייהם כאילו לא קרה דבר. ובחודש הבא ימות עוד ילד, ואסור לנו לשתוק.

הכותב ח"כ מטעם חד"ש בסיעת הרשימה המשותפת

للمقالة بالعربية: عندما ينهمر الشر كالمطر يدب الصمت

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ