חסאן טואפרה
חסאן טואפרה
מקרר בסופרמרקט. המוצרים עשויים להתקלקל בדרך לצרכן
צרכנות: למה הצרכן הערבי לא מוזמן לשולחן קבלת ההחלטות?צילום: חגי פריד
חסאן טואפרה
חסאן טואפרה

للمقالة بالعربية: هل نحن مستهلكون فقط؟

תכליתן של רוב החברות העסקיות היא לצמוח ולכבוש נתחי שוק חדשים. כל מנכ"ל ובעל שליטה בתאגיד עסקי שואף להגדיל הכנסות התאגיד ולהביא את מוצריו לקהלים חדשים. חברות משקיעות סכומי עתק בהתאמת מוצרים ובפיתוח כלי שיווק ממוקדים כדי לקרב אוכלוסיות חדשות.

הציבור הערבי בישראל מהווה כ- 20% מאוכלוסיית המדינה, כלומר כשני מיליון אזרחים. חלק מהחברות הישראליות הפנימו את הנתון הזה והן משקיעות משאבים ומאמצים כדי למשוך את הצרכן הערבי. תנובה למשל, למדה מזמן לדחוף לצרכן הערבי את הלבנה במקום הקוטג'. קוקה קולה משנה את הטעמים לקראת חודש הרמדאן, הבנקים וחברות תקשורת ואופנה למדו מזמן לדבר עם הצרכן הערבי. המאמצים הללו בסך הכל מצביעים על המובן מאליו, שלא ניתן להתעלם מכוח הקנייה הערבי, אשר מהווה נתח משמעותי בכלכלה הישראלית.

ואולם, אותן חברות בדיוק, שנלחמות על כיסו של הצרכן הערבי ומוכנות לנסוע מחורפיש עד רהט כדי להביא את מוצריהן, לא מצאו לנכון עד היום להזמין את החברה הערבית אל שולחן מקבלי ההחלטות שלהן. אם מסתכלים על מעגל מקבלי ההחלטות בחברות הללו, מספרם של בעלי התפקידים מהחברה הערבית הוא ברוב המוחלט של המקרים אפס. זה לא מאפיין ייחודי לתעשייה מסוימת, אלא לכלל התעשיות במשק הישראלי. בין מאות החברות הציבוריות והפרטיות הגדולות בישראל, שמעסיקות מעל 10,000 מנהלים בכירים (סמנכ"לים, מנכ"לים וחברי דירקטוריון), ניתן למנות על אצבעות שתי הידיים את מספר הערבים בתפקידים הללו.

האם זו יד המקרה? לא נראה כך. גם אם משקללים את כל החסמים הקיימים, שחלקם אובייקטיביים וקשים לפענוח, הנתונים מספרים שיש כאן הדרה ברורה. החברות העסקיות בישראל רואות בציבור הערבי צרכן ותו לא.

כאשר מעמתים את מהחברות עם הממצאים, התשובות שמתקבלות נחלקות לשלושה סוגים: הסוג הראשון, והבעייתי, הוא של החברות שסבורות שהן שיקוף מדויק של החברה הישראלית והן מהוות, לתפיסתן, מופת ודוגמה לסקטור העסקי בגיוון והכלה. שמסתכלים עמוק, הגיוון בחברות הללו מינורי ומגיע רק לתפקידים הזוטרים ולדרגי הביניים, ללא נוכחות כמעט של ערבים בדרגי הניהול הבכירים. הגיוון באותן חברות הוא לרוב תוצאה מהכרח עסקי של היצע וביקוש של עובדי כפיים ועובדים זוטרים, שלא זוכים להתקדם לדרגות הניהול הבכירות בארגון.

הסוג השני הוא של חברות שסבורות כי אין בחברה הערבית אנשים מתאימים לתפקיד. הן רוצות, אך לא מוצאות. באמת? מתוך כשני מליון בני אדם אין אף אחד מתאים? זה דומה לתירוץ של  גופי התקשורת בתגובה לביקורת שספגו על העדר ייצוג ערבי בפריים-טיים.

עמותה אזרחית הקימה מאגר של מומחים ערבים לנושאים שונים, והגישה אותו לגופי התקשורת. על פי הדו"ח האחרון של מדד הייצוג שמפרסמת העמותה, רק 2.8% מאלה שהופיעו בכלי התקשורת מתחילת 2019 היו ערבים. יש לומר כי מספר זה מבטא שיפור לעומת שנים קודמות והרבה בזכות ובסיוע המאגר שהוקם. ועדיין, פחות מ- 3% ייצוג משקף בצורה ברורה כי ערבים יש – אך רצון אמיתי לגוון אין.

הסוג השלישי הוא של חברות שלא רואות בגיוון ושילוב ערבים במשרות ניהוליות יעד עסקי. רוב החברות הללו מגלות גישה פסיבית: לא חוסמים ערבים מלהתקבל, אבל לא מתאמצים למשוך אותם למשרות ניהול (כצרכנים, בהחלט כן מתאמצים למשוך אותם). בפועל, באופן שבו משיגים עבודה בישראל (קשרים, חברים ושיטות מיון מפלות תרבותית), אותן חברות מחזקות את ההדרה בצורה אקטיבית.

מעבר לעניין המוסרי, חוסר גיוון הוא חטא כלכלי. רבים כתבו וניתחו את השפעת הגיוון התעסוקתי על הארגון העסקי, מחקרים של חברות ייעוץ בינלאומיות כגון מקנזי ודלויט מוכיחים כי דירקטוריון מגוון מביא תועלת עסקית וצמיחה לחברה. בישיבות דירקטוריון של חברות בינלאומיות ומצליחות, כבר לא רואים סביב השולחן רק צבע אחד ולא רק מין אחד.

אותם מחקרים, שבדקו אלפי ארגונים, קבעו חד משמעית שהגיוון הגדיל את שורת הרווח, הפרודוקטיביות בעבודה גדלה והבנת הצרכים של מגוון הלקוחות עלתה. באמצעות הגיוון בצוות נוצר ריבוי תפיסות שמוליד חדשנות ופתרונות יצירתיים.

על המגזר העסקי להתעשת ולהבין שהציבור הערבי לא יסכים להישאר במשבצת הצרכן או העובד הזוטר. הערבים רוצים להיות שותפים מרכזיים בקבלת ההחלטות בארגון, ועל בעלי המניות והמנהלים הבכירים, לקבל את ההחלטה האמיצה, לשבור את החומות ולבנות ארגון מגוון, מהמסד ועד הטפחות.

הכותב כלכלן ומרצה, סגן בכיר למנהל רשות החברות הממשלתיות (בחל"ת). המאמר משקף את דעתו האישית.

للمقالة بالعربية: هل نحن مستهلكون فقط؟

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ