גבולות משרתים רק את הפחד ואת העוינות

חנין מג'אדלה
חנין מג'אדלה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדר ההפרדה: הגבול נראה מכל מקום, הפלסטינים יודעים איפה הוא עובר!
חנין מג'אדלה
חנין מג'אדלה

للمقال بالعربية: في خدمة الخوف

גם עכשיו, במלאת שלושים שנים לנפילת חומת ברלין, אנו, בני האדם מוקפים ומקיפים את עצמנו ואת האחרים בחומות וגדרות.

אני מתעבת גבולות. מגיל צעיר סבלתי מהם – גבולות פיזיים ורגשיים, נראים ולא נראים. פעם זה היה גבול של השכנים – "גבול" ממתכת שהפריד בין השכונה שלי לשכונה הסמוכה. נכנסתי היישר לתוכו בניסיון הראשון שלי לרכב על אופניים, אז את סימני הגבול הזה אני רואה בכל יום על פניי במראה. פעם אחרת זה היה גבול בין מדינות, שעיכב אותי שעות בנמל התעופה בשל בעיה טכנית, בלי אוכל ובגדים נקיים וללא שינה. פעם הגבול היה חומות בית הספר שלי, בית ספר פרטי אליטיסטי, שהפרידו ביני לבני ילדים אחרים, פחות ברי מזל ממני. והיה גם גבול בלתי נראה שהפריד בין שכונתי היפה במבשרת ציון שגרתי בה במשך שנה, והשכונה שבה גרו עולים מאתיופיה. אלה גבולות פיזיים – אם אתחיל למנות גם את הרגשיים, זה ייקח כמה ימים.

גדלתי בעיר גבול, באקה אלגרבייה. הגבול הראשון שורטט על נייר בהסכמי רודוס 1949, הסכמי שביתת הנשק, אך בשטח לא השתנה דבר. לפני כמה שנים, שוק פירות וירקות סימן את הגבול שהפריד בין שני היישובים – באקה אלגרבייה ובאקה אלשרקייה. השוק היה המקום שאליו הגיעו כולם, מוכרים וקונים משני הצדדים. היום גדר ההפרדה חוצצת בין שני היישובים, עם שער בשליטת הצבא, והוא סגור מרבית הזמן. הגדר גבוהה מכוערת. היא מפרידה בין בני אדם, חוסמת מים טבעיים וחיות בר וכמובן את הנוף ומשנה את אופי המקום.

באחרונה נסעתי לסן דייגו, קליפורניה. במסגרת הביקור הזמינה אותנו – אותי ושני חבריי, פעילה חברתית אמריקאית מקסיקאית, לבקר בטיחואנה, עיר מקסיקנית – אחת מערי הגבול הגדולות בעולם. חציתי את הגבול בלב כבד, עם תחושת תיעוב לגבולות. ראיתי שמוסיפים שם עוד גדר, עוד מתכת – תנופת בנייה בהתאם לתוכניותיו של נשיא ארצות הברית, שכבר הציע לירות במבריחי הגבול ואף לשים תנינים במעבר. בינתיים, התנין היחיד שראיתי זה הגדר המפרידה, שדומה בעיניי לתנין מפני שהיא נכנסת עמוק לים ואולי מפרידה בין דגים לדגים אחרים.

התנשמתי בכבדות. המארחת שאלה, הכול בסדר? אמרתי שאני מרגישה עצב ומחנק וקשה לי לדבר. שתקנו. תמונת גדר ההפרדה בארץ לא עוזבת אותי. אמנם הגבול כאן שונה בהרבה: ההיסטוריה של הגבולות אינה זהה וגם הנסיבות לבניית הגדר שונות. הגבול פה שונה מזה שלנו, עם חנויות נהדרות במחירים מדהימים, שהזכירו לי את יוקר המחיה בארץ. בגבול הזה המעבר חלק, עם חיוכים ואיחולי יום טוב מהפקידים. מאוד שונה מאנשי הגבול אצלנו, שהם אנשי צבא או חברת אבטחה, לרוב, צעירים שכלואים במציאות איומה, וכולאים עם אחר מעבר לחומת בטון בגובהה שמונה מטרים או מתכת מפחידה. הגבול בין ארצות הברית למקסיקו נראה שונה, ובכל זאת גבול הוא גבול והוא מעורר בי תחושת חוסר נחת וכאב.

זה לא היה הביקור הראשון שלי בטיחואנה – ביקרתי שם בעבר וכל מה שאני זוכרת זה עוני, עצב ולכלוך. אני גם זוכרת שהזהירו אותי מביקור בעיר שנחשבת לאחת העירים המסוכנות בעולם. בקליפורניה אמרו לי, לעבור את הגבול מאוד מסוכן, את עשויה לשלם בחייך על הסקרנות. לנו, בני האדם, כל דבר שהוא מעבר לגבולות המוכרים נראה מפחיד. הפעם התמזל מזלי לבקר בעיר עם ילידת העיר, שגאה בה ואוהבת אותה. היא נולדה בטיחואנה ומדי יום עברה את הגבול לבית הספר בסן דייגו. זה היה בימים שבהם הגבול כמעט לא היה קיים.

בזכותה, התגלתה בפנינו עיר אחרת, שאינה דומה לתמונה שהייתה לי בראש. העוני לא נעלם אך הוא נראה אחרת. הלכלוך לא התאדה אבל הוא לא השתלט על נופי העיר כפי שזכרתי. הסכנה לא הוחבאה, להפך: דיברנו על זה עם המארחת, וגם על העשייה החברתית במקום. הצלחתי לפגוש את תושבי העיר, פניה האמתיות של טיחואנה: עיר שוקקת חיים עם מסעדות מדהימות שבהן יש היצע רב של אוכל מזרח תיכוני, אסיאתי ואפילו ארמני. עיר הגבול היא שכונתם של אנשים מרקעים ומתרבויות שונות, שחוגגים חגים שונים. אבל יש בה חיי לילה תוססים, אירועי תרבות ולא מעט אקטיביזם. זה עמד בסתירה לכל מה שקראתי ושמעתי על המקום.

הגבול נראה מכל מקום ויש האומרים שאין צורך בו – הרי כולם הרי יודעים איפה עובר הגבול, גם בלי סימון. העיר המגוונת, הצבעונית והחיה הפתיעה אותי ובעיקר גרמה לי להתבייש בכך שגם אני חששתי להיכנס לשם. גם אני קראתי שמשפחות פשע חיות שם ותיירים תמימים כמוני יכולים להיקלע למצבים מסוכנים.

הגבולות שוב  הפרידו ביני לבין אנשים, שפשוט לא ראיתי אותם. היה לי הרבה יותר קל, כמי שעברה את הגבול בנחת, כפריווילגית עם דרכון זר, לא לראות את האנשים, אלא רק את העוני והלכלוך ואת הסכנה. בחרתי בכך באופן לא מודע, הפכתי את האנשים לבלתי נראים.

גבול עושה זאת. בארץ הגבול הוא גבוה ומפחיד, ומביא לדה-הומניזציה. הוא גורם למחשבה שמי שנמצא בצד השני הוא מפלצת שיש לכלוא, שאין שם כלום מלבד עוני ולכלוך ופחד. אני תוהה לפעמים שאני רואה את הגדר – מי באמת כלוא? באיזה צד הוא יושב?

אני שומעת לא מעט שגדר ההפרדה נועדה להגנה. אני חולקת על כך. גדרות מפרידות בין אנשים, הן לא יעצרו מלחמה – הן רק יעזרו לשמר מצב של מלחמה. הן ינציחו שנאה וחוסר ביטחון. גדר כמעט תמיד אפשר לפרוץ – שונה הדבר ביחס לאנשים. אני הייתי זקוקה לקולה של תושבת המקום, שגאה בעיר שלה, שחיה בשני צדי הגבול, כדי לחדד את המחשבה שגבולות לרוב משרתים את הפחד, לעתים אף ללא קשר למציאות. בסוף הסיור האישה סיפרה לי שהיא עברה בגבולות רבים, אך הגבול בבית לחם, היה הגבול היחיד שהעציב אותה.

ד"ר מג'אדלה היא עמיתה במכון "שחרית" וב"בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית", ומרצה במכללת אלקאסמי

للمقال بالعربية: في خدمة الخوف

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ