גדיר האני
גדיר אבו האני
ילדים בדואים בכפר בלתי מוכר בנגב
עזה: אחריותה של המדינה להרוס בתים ולא להגן על הבדואים?צילום: אמיל סלמן
גדיר האני
גדיר אבו האני

للمقالة بالعربية: مناطق آمنة من القذائف بالقرى غير المعترف بها؟ أتمزحون!

בבוקר יום שלישי, בדרך לעבודה ראיתי שראש עיריית באר שבע פירסם פוסט עם הנחיות פיקוד העורף לפי אזורים. קראתי את ההנחיות והבנתי שקרה משהו. באוטובוס שאלתי את הנהג מה קרה וכך הבנתי שהיה חיסול של בכיר בג'יהאד האיסלאמי בעזה. המדינה מתכוננת למתקפה, אזור הדרום בסיכון גבוה, כולל באר שבע והסביבה.

מיד נזכרתי במה שקרה בחודש מאי כאשר נפלה רקטה על בית בכפר לא מוכר ליד היישוב לקייה, ובעל הבית נפצע ברגלו. בפיקוד העורף דיברו כל היום על מרחבים מוגנים, ועל השבתת מערכת החינוך במבנים יבילים ובמבנים קלים באזור גוש דן. כלומר, הילדים אמורים להיות בבית כי הבית כביכול יותר בטוח.

אבל פיקוד העורף לא רואה את עשרות אלפי האזרחים בכפרים הלא מוכרים, שהבתים שלהם מפחונים ובלי מיגון. הוא לא רואה את תושבי הכפרים שכבר הכירו בהם לפני עשור, וגם להם אין עדיין תשתיות ולא מיגוניות.

תושבי הכפרים הלא מוכרים שקופים לממשלת ישראל. היא לא רואה אותם. הם שקופים לא רק כאשר הם רוצים לממש את זכותם האזרחית, להגיע לקלפי ולהצביע בבחירות, הם שקופים גם כאשר סכנה מיידית נשקפת לחייהם. אז סליחה, מהו תחום אחריותה של מדינת ישראל כשזה מגיע לבדואים? לרסס את אדמותיהם ולהרוס את בתיהם? בזה זה מסתכם? תושבי הדרום אינם רק היהודים שגרים שם – גם הערבים הם אזרחי המדינה, לפחות לפי הגדרה.

הילדים, האזרחים, הרשויות, המנהיגים וארגוני החברה האזרחית קוראים לממשלה כבר שנים לדאוג למיגוניות בכפרים הבדואיים בנגב, אך כל הקריאות נופלות בין הכיסאות. דבר לא השתנה מאז במבצע צוק איתן ב-2014, בו נהרגו גם תושבים מהנגב – כולם מהכפרים הלא מוכרים. הגיע הזמן שהמדינה תראה בבדואים בנגב אזרחים שווי זכויות ותיתן להם את הביטחון שמגיע לכל אזרח.

ביום שלישי ראיתי מהבוקר שהרשויות המקומיות הערביות הפיצו מידע חיוני לתושבים אך זה רלבנטי בעיקר לתושבי הכפרים המוכרים – שישה כפרים ועיר אחת – וגם שם לא לכולם יש מרחבים מוגנים. לתושבי הכפרים הלא מוכרים אין מחסה כלל ברגע שיש אזעקת צבע אדום.

הפעם הפעילים החברתיים התגייסו יותר מבעבר, והעלו פוסטים שקוראים לקחת את הדברים ברצינות ולהיצמד להוראות של פיקוד העורף. ראיתי את הקריאות וחשבתי על ילד – כל ילד – שהולך ליד ביתו בכפר לא מוכר. לאן בדיוק הוא יברח? אישה שהיא אם לילדים קטנים – מה היא יכולה לעשות? אלה האנשים שנמצאים באמת בסכנת חיים, והם שקופים. מקבלי ההחלטות, משרדי הממשלה, מערכת הביטחון ופיקוד העורף – כל אלה לא רואים אותם בכלל.

אני כותבת את המאמר ולא יכולה שלא לחשוב על תושבי עזה. להם אין מרחבים מוגנים ואין צבע אדום ולא ברור אם הם יצליחו לישון הלילה ואם יתעוררו בבוקר. אני חושבת על תסריט של מלחמה או מבצע גדול שאולי בפתח – ועל מה? בשביל שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה? מאות אלפי בני אדם משלמים מחיר כבד על החשבונות הפוליטיים האלה.

הכותבת עובדת בנגב בפיתוח כלכלי, העסקת נשים ומנהלת מחלקת תיירות בפרויקט אקולוגי בר קיימא בנגב

للمقالة بالعربية: مناطق آمنة من القصف بالقرى غير المعترف بها؟ أتمزحون!

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ