הפיוס הפנימי יתחיל כשנפסיק להתייחס אל האחר, גם אם הוא מבני עמנו, כאל אויב

מוחמד אמארה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלימות בחברה הערבית
אלימות: עירוניות ערבית יכולה לייצור תרבות אלטרנטיביתצילום: גיל אליהו
מוחמד אמארה

للمقالة بالعربية: تفكك مجتمع أم قيادة؟

לחברה הערבית־הפלסטינית יש פוטנציאל אדיר של הון אנושי. מעמד הביניים התחזק, אלפים מסיימים לימודים אקדמיים בכל שנה, שיעורן של הנשים גבוה משיעור הגברים באקדמיה והשכלה גבוהה נגישה לכל, הן בארץ והן מחוצה לה. לצד זאת, התפתחו בחברה הערבית אליטות פוליטיות, דתיות וחינוכיות וניכרת השפעתם של ארגוני החברה האזרחית על החברה הערבית־פלסטינית.

יחד עם זאת, רבים מדברים על החברה הערבית־הפלסטינית כעל חברה במשבר,  במצב של התפוררות חברתית. האינדיקציה החשובה ביותר לכך היא האלימות: זאת כבר אינה תופעה שולית – היא מאיימת על המרקם החברתי ועל לכידותה של החברה.

אנחנו, הערבים, מהווים כ־17% מאוכלוסיית המדינה (בניכוי ירושלים הערבית ורמת הגולן הכבושה). האלימות נהפכה לבת־לוויה קבועה, ברחוב, בשכונה, בבית הספר, בבתי הקפה או במקום העבודה. אדם עוצר עם מכוניתו באמצע הרחוב ומשבש את התנועה ואם אתה מעיר לו, הוא אפילו לא יסתובב אליך (כאילו הרחוב בבעלותו) אלא יקלל או גרוע יותר – ייצא מהאוטו ויאיים בסכין.

רציחות על רקע עדתי, חמולתי או אישי היו לחזון נפרץ והשאלה היחידה היא לא אם יקרה עוד פשע, אלא איפה ומתי הוא יקרה. אין ספק – הנסיבות הקשות שבהן נתונה החברה הערבית־פלסטינית הן תוצר של מכלול שלם של משתנים המובילים ליצירת מתחים, קטטות וסכסוכים.

אחרי הנכּבּה, איבדה החברה הערבית־פלסטינית את מרכיביה האנושיים האורבניים והתכנסה למעגלי הזהות המקומיים, כאשר הקשרים הרחבים והכלליים חדלו מלשמש הבסיס. אנו נוכחים לראות כי הקנאות והלך המחשבה השבטי מוסיפים לשלוט בכיפה בחברה הערבית.

אמת, החברה הערבית התפתחה רבות והחלה לסגל דפוסי התנהגות חדשים לאחר שליקקה את פצעיה והחלה לבנות או ליתר דיוק להתעלות מעל לזהויות המקומיות ובראשן הזהות הערבית על שלל ממדיה. ואולם, נדמה כי החברה הזאת לא הצליחה עד כה להיפטר מהזהויות המקומיות הצרות המאפיינות אותה ולגבש לעצמה זהות קולקטיבית שתתעלה על הקבוצות והעדות השונות וזאת מהסיבות הבאות:

תהליך המודרניזציה שעברה החברה הערבית היה חלקי והתרחש בקרב פרטים ולא בקרב קבוצות.

שבעה עשורים לאחר הנכבה לא הצלחנו לבנות מרכיב חברתי עירוני חזק שיהיה המחולל של התרבות שלנו ושל בניית המרקם הזהותי הקולקטיבי שלנו.

המציאות הפלסטינית המרה ורבת התבוסות בעבר ובהווה, הובילה לפיצולו של העם הפלסטיני ולא הותירה לנו את העומק הנדרש לבניית תרבות אחרת, חדשה.

הממסד הישראלי, על מדיניותו הגזענית וסירובו לאפשר לערבים להקים ערים חדשות או למצער להשתלב בערים יהודיות – תרם לחיזוקן של הרשתות החברתיות הפנימיות ולדבקוּת בדפוסי התנהגות ישנים.

המדיניות הישראלית פעלה לחיזוקם של פיצולים פנימיים בכל האמצעים העומדים לרשות מוסדות המדינה.

המעבר מחברה כפרית בעלת לכידות פנימית גבוהה לחברה צרכנית ששולטים בה החומרנות והאינדיבידואליזם.

הימצאותה של קרוב למחצית מן החברה הערבית־פלסטינית מתחת לקו העוני, וההזנחה של השלטון המרכזי את החברה הערבית בעשורים האחרונים בכל התחומים, לרבות בפיתוח הסוציו־אקונומי.

גורמים רבים משפיעים על חיינו והאלימות היא רק השתקפות של המשבר בחברה הערבית. השאלה היא, היכן המנהיגות? המשבר שבו נתונה החברה הערבית הוא השתקפות של משבר המנהיגות, ואין ספק שאנו סובלים ממשבר מנהיגות במישור המקומי והארצי, בתחומים שונים: הפוליטי והדתי, החינוכי והתרבותי. בשל כך איננו רואים כי המנהיגות משחקת תפקיד פעיל, לא בניהול המשברים ואפילו לא בניסיון להתיר את המצב המסובך ולספק לו פתרונות. אלוהים ישמור – הדבר העיקרי שהם עושים זה להגיע לסולחה שבטית שמטרתה הרגעת הרוחות וכיבוי שריפות, אך אין הם עושים ניסיון רציני לשים סוף לנגע הקנאות וחוסר הסובלנות, המוליכים לרצח. כלומר, ההנהגה גם היא במשבר, לא רק החברה.

היכן הגורמים המרסנים, אם כן? בעבר הגורמים המרסנים בחברה הערבית היו חברתיים ודתיים – הציבור רחש כבוד למנהיגות המקומית ופעל על־פי העקרונות הבסיסיים שהתוותה. כעת אנו נמצאים בשלב של הפקרות מוסרית: אין זכר לציות למנהיגות המקומית, ולא לזו הדתית או המשפחתית. איש הישר בעיניו יעשה.

היכן מתחילים לשנות? המסע לשינוי יתחיל בהסתכלות ישירה בפניו של האחר, בכבוד לאחר ובהתייחסות שוויונית לכל אחד – שונה ככל שיהיה מאתנו במחשבותיו ואמונותיו. זה לא יקרה אם נמשיך להתייחס אל האחר, גם אם הוא מבני עמנו, כאל אויב.

על המנהיגות להיות מודעת לגודל השעה ולהבין כי האלימות מכלה כל חלקה טובה. עליה לחשב מסלול מחדש ולהעלות על סדר יומה את הסוגיות הזועקות לפתרון. אנו זקוקים לחזון ברור ולמנגנונים שניתן ליישמם ולהתחיל מהם, ויפה שעה אחת קודם.

ברגע שבו יבין כל אדם כי האחר הוא לגיטימי ושווה לו, גם אם דעתו שונה, ברגע הזה יתחיל תהליך הפיוס האמתי עם עצמנו ונניע תהליך פלורליסטי במלוא מובן המלה. או אז נוכל להתחיל בתהליך המאתגר באמת – זה של הבנייה.

פרופ' אמארה הוא מרצה וחוקר במכללה האקדמית בית ברל, יושב ראש שותף של הוועד המנהל של "סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי" ונשיאה לשעבר של האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה.

للمقالة بالعربية: تفكك مجتمع أم قيادة؟

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ