תעודת מעבר לפיירוז

נידאל עות'מאן
נידאל עות'מאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תיאטרון אלמידאן
אמנות: איזה אומנות נוצרת תחת רדיפה פוליטית ונתק מהעולם הערבי?צילום: רמי שלוש
נידאל עות'מאן
נידאל עות'מאן

للمقالة بالعربية: جواز سفر لفيرز

בבואנו לעסוק בצריכה תרבותית, קיימים הבדלים בתוך החברה הערבית, בין האזורים השונים והיישובים הערביים השונים. הדבר הופך ברור כאשר בוחנים את התערוכות ואת התוצרים התרבותיים בענפי האמנות השונים המוצגים ביישובים הערביים השונים. הפערים הללו קשורים בגורמים רבים ושונים שרובם ניתנים לשינוי ושיפור באופן שיאפשר להם להשפיע באופן חיובי על דפוסי צריכת התרבות. פערים אלה נובעים על פי רוב מפערים בדינמיקה התרבותית המקומית, בין יישוב אחד ומשנהו והסיבה לכך היא העדרה של מדיניות לאומית (חיובית) וכלל־ארצית שעיקר עניינה מופנה לתחום התרבות.

דפוסים של צריכת תרבות משתנים מעת לעת והם קשורים ברמת אמצעי התקשורת והתפתחותם ובאפשרויות לקיים קשרים עם האחר במקומות שונים בעולם ובייחוד בעולם הערבי. שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת בלטו בצריכה תרבותית דלה במיוחד בקרב החברה הערבית בישראל בתחומי התיאטרון והמוזיקה. רוב היצירה התרבותית המקומית התרכזה בתחום הספרות וסופרים ומשוררים ערבים חיו ויצרו ברבים מן היישובים הערביים. לצד זאת, התרבו האפשרויות להשיג ספרים מודפסים וכן לייצאם מחוץ לישראל ולייבאם אל תוכה מכל מדינות ערב, והדבר הרחיב אף יותר את אפשרויות הצריכה הספרותית.

אמנים שונים בחברה הערבית בולטים ביצירתם האמנותית והתרבותית, בפרט בתחומי התיאטרון והמוזיקה. בשבוע שעבר הזדמן לי לפגוש את האמן ובמאי התיאטרון אדיבּ ג'השאן שגולל בפניי את חוויותיו כמפיק תיאטרון בחיפה בשנות ה־60 וה־70 ואיך הקהל מחיפה ומיישובים אחרים בגליל היה נוהר להצגות תיאטרון בימים ההם. דיברנו על התקופות שהשתנו ועל האפשרויות לפיתוח והגברת הביקוש של הציבור הערבי לפקוד את אולמות התיאטרון והאמנויות בכלל. חשוב לציין שבתקופה ההיא היה למפלגות ולתנועות פוליטיות תפקיד חשוב בהשפעה על דפוסי היצירה האמנותית ועל דפוסי הצריכה שלה בקרב הציבור הערבי. הפלטפורמות המפלגתיות היוו גם פלטפורמות חשובות שמהן פרצו אמנים מקומיים ובנו לעצמם קהל במהלך שנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת.

אחד הגורמים החשובים שהשפיעו על צריכת התרבות בקרב הערבים הפלסטינים בישראל, היה מידת התקשורת שניהלו עם העולם הערבי ועם התרבות הערבית. צריכה זו הושפעה רבות הן מכמות החשיפה והן מאיכות החשיפה של החברה הערבית בישראל לתרבויות שונות דרך אמצעי התקשורת. התקשורת הזו הייתה קיימת ורווחת לפני הנכבה של הפלסטינים ודוגמה לה הייתה בעובדה שאום כולת'ום קיימה מספר הופעות ביפו, בירושלים ובחיפה בשנים 1931 ו־1935. איתרתי גם את טקסטים שונים שנכתבו על אותה תקופה,על ביקורה של האמנית המצרית הגדולה בארץ ועל הקהל הפלסטיני הגדול של התקופה. התקשורת הזו נמשכה באמצעות האפשרויות שנפתחו לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מה שאיפשר גם את התמשכותה של צריכת המוזיקה, השירה, הדרמה הערבית ממצרים וירדן, וזאת באמצעות תחנות הרדיו ומרקעי הטלוויזיה בשנות ה־70 וה־80 ועד לשנות ה־90. אחר כך הלכה תקשורת זו וגברה עד שהגיעה לשיאה עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות ובשני העשורים האחרונים גילו הערבים בארץ את הדרמות הסוריות והטורקיות.

ראוי לציין בנקודה זו שעיקרה של התקשורת הזו היה צרכני וחד־כיווני בלבד ולא הייתה בה הדדיות אלא במקרים נדירים בלבד. כמעט כל תקשורת, ובפרט תקשורת על בסיס תרבותי עם יוצרים פלסטינים בישראל נחשבה נורמליזציה עם ישראל ובגידה בסוגיה הפלסטינית. אולם מציאות זו השתנתה במידת מה לאחר הסכמי אוסלו, הקמתה של הרשות הלאומית הפלסטינית והתגברות הקשרים בין הפלסטינים בתוך תחומי ישראל, הפלסטינים בגדה המערבית והעולם הערבי. תהליך זה אירע ככל הנראה כיוון שהרשות הפלסטינית העניקה לכמה אמנים פלסטינים אזרחי ישראל דרכונים פלסטיניים שאיפשרו להם להיכנס למדינות ערב שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. עם זאת, מובן כי עדיין קיימים כוחות הסבורים שקשרים תרבותיים כלשהם עם הפלסטינים בישראל הם נורמליזציה כזו או אחרת.

להעדרן של פלטפורמות ערביות שמוצעות על ידי העולם הערבי לערבים אזרחי ישראל משך עשרות שנים, הייתה השפעה רבה על היקפה ואיכותה של היצירה האמנותית והתרבותית המקומית. הנתק הזה שלל הזדמנויות חומריות והכנסות שיספיקו לצורך השקעות ביצירה אמנותית ברמה גבוהה בתחומי התיאטרון, המוזיקה, השירה וכיוצא באלה. אולם התיאור הזה לא חל על תחום היצירה הספרותית. רבים מן הסופרים והמשוררים מבין הפלסטינים אזרחי ישראל הצליחו לפרוץ בבמות ובחנויות הספרים בעולם הערבי, וביניהם סמיח אל־קאסם, טאהא מוחמד עלי, מוחמד עלי טאהא, אמיל חביבי ואחרים.

היצירה התרבותית בחברה הערבית בישראל ורמתה האמנותית בכל התחומים, מושפעת מגורמים שונים ומאפשרויות המימון והתמיכה של היצירות הללו, בייחוד לאור העובדה שצריכת התרבות המקומית מועטה ודלה מאוד ואינה יכולה לממן בכוחות עצמה יצירה רבה ומגוונת. בשל כך, דפוסי הצריכה השפיעו על איכות היצירה וזו בתורה השפיעה על היקף הצריכה ועל איכותה.

חשוב להזכיר שעד לפני שנים ספורות בלבד, ההשקעה ביצירה ובצריכה תרבותית מצד ממשלת ישראל הייתה זעומה. מן הערעור שהגיש מרכז מוסאוא נגד משרד התרבות בנושא זה בשנת 2012, עולה כי המשרד משקיע לא יותר מ־3% מתקציבו (שווה ערך לכ־11 מיליון ש"ח) לצורך תמיכה בתרבות הערבית. רק בשנת 2016 התחייב המשרד – כך על־פי הצהרותיו בפני בית המשפט – להכפיל סכום זה לכ־20 מיליון ש"ח בשנת 2017 ולכ־34 מיליון ש"ח בשנת 2018. למרות זאת, התקציבים הללו נותרו נמוכים בהרבה מרמה שתהלום את שיעורם של הערבים באוכלוסית המדינה, שמגיע לכדי 20%.

חשוב להדגיש, לסיכום, כי ניתן השפיע על דפוסי הצריכה התרבותית. אך המרכיב החשוב ביותר בתהליך פיתוחם של דפוסי הצריכה ושינויים, הוא העלאת רמתה של היצירה על־ידי השקעה בה, גיוון שלה והתאמה שלה לטעמים השונים, באופן שיציע לקהל הן תכנים מורכבים והן תכנים בידוריים. כך יהפכו אמנים מתחומי הדרמה, הקולנוע, המוזיקה ומתחומים אחרים לגיבורים ולמודלים לחיקוי עבור הציבור הרחב ולכל חלקי האוכלוסיה וכל הגילאים.

הכותב הוא עיתונאי ופעיל פוליטי וחברתי

للمقالة بالعربية: جواز سفر لفيرز

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ