It Must Be Heaven

מאי ערו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילה סלימאן
קולנוע: סלימאן בוחן את החיים המתנהלים סביבו כאשר המצלמות משוטטות איתו מנצרת לפריז ולניו יורקצילום: Lionel Cironneau / AP
מאי ערו

للمقال بالعربية: إن شئت كما في السماء

"זה חייב להיות גן עדן" (ער' – "אם תרצה יהיה כמו בגן עדן") הוא סרטו האחרון של הבמאי הפלסטיני איליא סלימאן, שכתב את התסריט, ביים את הסרט ומשחק את התפקיד הראשי בסרט החצי־אילם הזה, שזכה בשני פרסים בפסטיבל קאן לסרטים במאי האחרון – פרס הביקורת הבינלאומית וציון לשבח מיוחד מטעם חבר השופטים של התחרות הרשמית.

אירועי הסרט נסובים סביב אדם שעוזב את ארצו בחיפוש אחר מולדת חלופית, תחילה לפריז ולאחר מכן לניו יורק, בדיוק כשם שעשה איליא סלימאן בחייו האמיתיים. בסרט, שהוצג לראשונה בנצרת ובחיפה במהלך חודש אוקטובר האחרון, מתאר לנו את הבמאי את פריז וניו יורק בעיניים פלסטיניות הבוחנות ומנתחות כל מה שסביבה באמצעות חוויות ורגשות שכל פלסטיני מכיר ומבין, בין אם התנסה בחווית ההגירה ובין אם לאו.

מן הכותרת עולה בבירור פיקחותו של הבמאי וסגנונו האירוני בבחירתן של מילים מטעות, מעטות אך אומרות הרבה. למן הרגע הראשון ממקד הצופה הפלסטיני את מבטו בכותרת בערבית "אם תרצה יהיה כמו בגן עדן" ושואל עצמו: "באמת?! כמה רחוקה המציאות שלי ממה שהייתי רוצה?" מרגע זה הוא נאלץ לבחון מחדש את רצונו ואת שאיפותיו. "זה חייב להיות גן עדן" אומרת הכותרת באנגלית, באופן מעורפל משהו. כולם מבינים שמדובר בהכל חוץ מאשר בגן עדן.

סלימאן לקח לעצמו את התפקיד הראשי כדי לבחון את החיים המתנהלים סביבו כאשר המצלמות משוטטות איתו מנצרת לפריז ולניו יורק. הסצינות נטולות הדיבור מכריחות אותך, כצופה, לחשוב ולהתאמץ: מה מתרוצץ בראשו של האיש הזה, היושב מולי בעצלות, כוס יין או כוס קפה בידו? מה הוא מנסה לומר?

בנצרת, מסתפק הגיבור בהצצה ממרפסת ביתו כאילו היה אורח במקום, ומתאר את חוסר הפרטיות באמצעות השכנוּת הנוטלת לעצמה את הזכות לחלוק איתך את המעט שיש בשילוב של תמימות וחוצפה. שכן פותח את דלת ביתו ויוצא לחצר כדי להשקות את העצים, באופן שהצופה משוכנע שהוא בעל הבית. הצופה מוצא עצמו מזדהה עם תחושותיו של הבמאי בקלות רבה. כולנו מכירים הרי את התחושה הזו של דוחק ומחנק: הבית צר מלהכיל והמציאות חונקת, ולנוכח כל אלה, בוחר סלימאן לנסוע ולחפש מולדת חלופית.

בפריז, האופנה מוצגת ברחובות בדמות בני אדם הנמצאים בתנועה, בגדים, צבעים, נשים פורחות וגאות המקיפות מכל עבר את האורח הזר ואינן שמות אליו לב, מה שמאפשר לו לצלול עוד ועוד לתוך השקט שלו. ולמרות כל היופי שמסובב אותו, הוא נראה בודד עד מאוד והדבר מוביל את הצופה לתהות האם הוא נהנה, שמא הוא סובל, או אולי הוא שתק כי הוא אינו שולט בצרפתית? הסרט ממשיך גם לשאלות נוספות ומדגיש דברים נוספים שרואה רק הפלסטיני: נוכחות משטרתית מוגברת בכל מקום, כאילו הוא נמלט מן החוק ויש לעצור אותו או כאילו הם עוקבים רק אחריו. אך סלימאן מסביר באמצעות סצנה שצולמה במסעדה, כי למשטרה במדינות המערב יש עבודות אחרות שאיננו מסוגלים להעלות על דעתנו. הם מודדים את המדרכה ומתריעים בפני בעלי המסעדה שלא יחרגו מן השטח המוקצה להם ואתה מרגיש שעליך להודות להם כשהם עושים זאת. הצופה עוקב אחר האירועים ונושם לרווחה: הם לא נמצאים שם בשבילו, הם לא נמצאים שם בשבילי.

בניו יורק, הבמאי מתאר את מציאות האלימות ואת מגיפת הנשק בהגזמה מבריקה – האנשים חיים עם כלי הנשק כאילו היו יד שלישית עבורם. הוא מתבונן בכל זאת בשתיקה שנשברת רק במשפט אחד, אותו הוא אומר לנהג מונית פטפטן: "אני פלסטיני מנצרת". משפט זה מסכם את הזהות ואת המולדת הנוכחות כל כך בסצינה והשזורות בה בחוכמה רבה ונדמה לרגע כאילו הדברים אינם מתרחשים על המסך אלא בדמיונו של הצופה.

הסרט מסתיים בסצינה של שיחה בין צעירים וצעירות הרוקדים לצלילי השיר "ערבי אני" בבר באחת הערים. הריקוד הוא אמצעי להתנגדות ומחאה, הריקוד הוא שפה מודרנית שלא כולם מבינים אך לא ניתן להתעלם ממנה. ומן המציאות בסרט למציאות החיים בערים המעורבות בארץ – הבמאי תולה את תקוותיו על כתפיו של דור צעיר שלא חי בתקופת המלחמה והכיבוש, דור שאינו יודע פחד.

בסגנון אמנותי מודרני ולא שגרתי, סלימאן יוצר סרטים מתוך מציאות חיינו. הוא מנקה את הסצינות מן הדיבור ומתעלה מעל לניתוח ולפרשנות תוך שימוש במוזיקה: הזמרת המצריה נגאת אל־סג'ירה שרה בסרט את השיר "אני חולמת עליך", כדי שכל פלסטיני יחלום על מולדת וכדי שנרגיש כולנו, הצופים הפשוטים, ולו לרגע אחד שאנחנו מבינים עד תום את מה שמנסה הבמאי להציג בפנינו.

הסרט הזה עולה לאקרנים אחרי הפסקה של כעשר שנים ביצירתו של סלימאן, הבמאי בן נצרת. זר וקרוב כמו יוצרו, אנו מזדהים עמוקות איתו ועם כל הפרטים שהוא מציג גם אם אנחנו מתקשים לפרש את כל צפונותיו ותועים בנתיבים שהוא מניח לרגלינו. איליא סלימאן מדבר עלינו אך הוא אינו מדבר איתנו בשפתנו, כאילו הוא אינו משלנו, ובשפה קולנועית מקצועית ומעוררת התפעלות ודאגה הוא מגיש לעולם יצירה אמנותית שהיא כמו מטעם זר שלא מתאים בהכרח לכל טעם.

הכותבת מנהלת תחום שפות ביוזמות אברהם

للمقال بالعربية: إن شئت كما في السماء

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ