מילאד- היא התשובה למדיניות הענישה של האסירים הפלסטינים

עינת ויצמן
עינת ויצמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עינת ויצמן
פלסטינים: האסירים הפוליטיים הם הטאבו האחרון שהחברה הישראלית עוד לא התמודדה אתו צילום: דוד קפלן
עינת ויצמן
עינת ויצמן

للمقالة بالعربية: ميلاد آبنة وليد دقة - الجواب على سياسة عقاب الأسرى الفلسطسنيين

בימים אלה עולה ההצגה "אסירי הכיבוש" בתיאטרון תמונע – אחרי מאבק שנמשך שנתיים. למה זה היה כל כך קשה? כי האסירים הפוליטיים הם הטאבו האחרון שעוד לא ממש נפתח בהתמודדות של החברה הישראלית עם הטרגדיה הפלסטינית. קולות ביקורתיים בארץ, אפילו של השמאל הישראלי שמדבר על הכיבוש ובחלקו לפחות גם מדבר על הנכבה, מתקשה בהתמודדות עם נושא האסירים. האסיר, לא משנה מיהו, נתפש כטרוריסט, ולכן אי אפשר להזדהות איתו. האסיר הוא אחד שעבר על החוק, ולא משנה שהחוק מבוסס על משטר קולוניאליסטי.

הרי כל מרחבי הכליאה הפלסטיניים מושתקים – הגדה המערבית כולה היא מרחב כליאה מושתק. מבחינתי, כל מייל שמגיע מעזה הוא מכתב מהכלא. מסתבר שהאסירים הם טאבו שאי אפשר לגעת בו, ועל הטאבו הזה אני רוצה לדבר בהצגה. הכלא הוא המשך של הכיבוש באמצעים אחרים – אי אפשר להפריד את סוגיית האסירים מהתמונה הגדולה של המציאות היומיומית של הכיבוש הישראלי בגדה.

האסירים הם חלק אינטגרלי מהחברה הפלסטינית, אין משפחה שאין בה לפחות קרוב אחד שהיה או שנמצא או שיהיה בכלא הישראלי. אחוז האסירים שהיו מעורבים בהתנגדות חמושה הוא זניח. הרוב יושבים על הפגנות לא אלימות, על סטטוסים בפייסבוק, על זריקת אבנים. אבל מאחר שהורשעו והם יושבים בכלא, אפשר לעשות להם הכל. אין להם אפילו את הזכויות המינימליות שיש לחסרי הזכויות שכלואים בגדה ובעזה. לתוך המרחב המוסתר הזה רציתי להציע הצצה.

היה לי מזל גדול שעבדתי עם צוות שחקנים יוצרים, לרובם יש ניסיון עשיר מאוד בתיאטרון והם היו חלק מהיצירה. הנושא טעון ולכל אחד היו עמדות משלו, ולפעמים היו בינינו חילוקי דעות, אבל אף פעם לא ביקשתי משחקן לעשות משהו שהוא לא מרגיש נוח איתו – פוליטית או אמנותית, כך שההצגה קיבלה את דמות השחקנים שבה. אם היה לי קאסט אחר ההצגה היתה שונה לגמרי.

ההצגה נאבקה על קיומה בתקופה לא קלה, עם חוק הלאום, דרישות הנאמנות, פסילת הקרנות של סרטים ורדיפה של אמנים. היו אלו ניסיונות להשתיק דיון להשטיח אמנות, אבל הם לא אפקטיביים. זה רק רעש. האמנות יותר חזקה מהפוליטיקה. היא מוצאת את דרכה החוצה, עם מימון או בלעדיו. בסופו של דבר, שרת התרבות מירי רגב תצא מתפקידה בלי שום הישג משמעותי. אין ספק שהאמנות ניצחה ולא התכופפה מול הפוליטיקה. תרבות חזקה מכל שר בממשלה.

את ההצגות הקרובות אני מקדישה לוליד דקה שנמצא בבידוד, בעקבות שידור של כתבה בחדשות 13 על ההיריון של אשתו, סנה. וליד וסנה נישאו ב96 ניהלו מאבק משפטי ארוך כדי לקבל את הזכות (המעוגנת בחוק) להתייחדות וסורבו. הידיעה על ההריון של סנה היה מרגש עבורי ואפילו נקודת ציון של האסירים הפוליטיים בהיות מילאד, בתם, הילדה הראשונה שתיוולד לאסיר פוליטי מתוך תחומי ישראל. אם האיומים של הרשויות יתממשו, סנה לא תוכל לבקר את וליד חצי שנה .נראה שמדינת ישראל חושבת שהתנגדות היא דבר גנטי. אחרת אני לא מצליחה להבין את הבידוד שהוטל על וליד ומניעת הביקורים. אבל הזרע בחוץ ומילאד בתם צפויה להיוולד בעוד חודשיים. זהו ההישג הגדול ביותר של ההתנגדות השלווה והתשובה הטובה ביותר ל"היגיון העונש הגנטי" המופעל על ידי המדינה.

אחת מהסצנות שהכי יקרות ללבי בהצגה היא זו שנכתבה על ידי וליד ונשלחה אלי מתוך הכלא. ואליד דקה שיושב כבר 34 שנים בכלא וכתב עבור ההצגה את הסצנה היחידה במחזה שמדברת על התודעה של האסיר, על מה שעיצב אותה.

סביב המחזה הזה נוצרה קהילה חסרת תקדים של אסירים משוחררים – גם מפה וגם מהגדה, אסירים מתוך הכלא וצוות ההצגה. פרויקטים כאלה, שאינם תחת הכותרת של "דו-קיום" מזויף אלא של שותפות אמתית, שוויונית ומכבדת, נותנים לי תקוה לעתיד משותף

הכותבת במאית, כותבת ושחקנית

للمقالة بالعربية: ميلاد آبنة وليد دقة - الجواب على سياسة عقاب الأسرى الفلسطسنيين

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ