לרגל 30 שנה לבצלם

סלמא א-דיבעי
סלמא א-דיבעי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סלמא א-דיבעי
כיבוש: עבודה כזו היא לעבוד יום ולילה, ללא לאות, ללא חופש מן הפחד, הדאגה והחדשות הרעות אפילו ליום אחדצילום: הלן ינובסקי
סלמא א-דיבעי
סלמא א-דיבעי

للمقالة بالعربية: بمناسبة مرور 30 عاما على عمل بتسيلم

ארגון בצלם הוקם לפני 30 שנה. החודש, לפני 16 שנה, הצטרפתי אליו כתחקירנית שטח. רציתי לעבוד בארגון כדי לספר לעולם שהקורבנות בני עמי הם לא רק מספרים או סיפורים במהדורות החדשות, ושהבתים שנהרסים הם לא סתם אבנים. בכל בית מסתתרים אלף סיפורים של עם הסובל תחת הכיבוש. רציתי לספר שאנחנו עם שכורע כבר שנים ארוכות תחת העול של כיבוש צבאי יהיר, שרומס את כל הערכים האנושיים הנשגבים של זכויות האדם, שעוגנו באמנות ובמשפט הבינלאומי.

הפרסום החדש של בצלם – "קצה הקרחון: קורבן אחד בשנה, כפול 30" - החזיר אותי לזיכרונות קשים ולסיפורים מכאיבים שאני ועמיתיי בגדה, ברצועת עזה ובמשרד בירושלים תיעדנו. קיבלנו על עצמנו לתעד ולפרסם את הסיפורים האלה כחלק מהמאבק שלנו לצדק, חירות ושוויון.

אבל האנחות והדמעות של האימהות, התמונות של השהידים עם פצעיהם המדממים, של הילדים שחיילים אוחזים בצווארונם, של האבות ההמומים מול הריסות בתיהם, מתאפקים לא לבכות – כל המראות האלה לא עוזבים אותי והם מדירים שינה מעיניי.

איך אוכל לשכוח את אום איהאב? הנחתי את העט שלי, אספתי את הניירות ויצאתי משם מהר, כי אם הייתי נשארת שם עוד דקה אחת הייתי פורצת בבכי. אם שאספה את חלקי בשרו של בנה והדביקה אותן בחזרה לגופתו – איך זה בכלל אפשרי? איהאב נפל שהיד בגיל 17, ובאותו אירוע נעקרה עינו של בנה השני, בהאא, אז בן 16, ובעלה נפצע קשה. מאז שנת 2004, אז אירע המקרה, אני מריחה עדיין את ריח המוות בחלל הבית הקטן, הפצוע והמדמם, השוכן באחת הסמטאות העתיקות של שכם. הזמן אינו מצליח להעלים את הצלקות שהותירו בי העדויות האלה.

איך אשכח את מבטה של אותה אם, כשהודעתי לה מאוחר יותר שהרשויות הישראליות סגרו את התיק בלא כלום? שהאיש שהרג את בנה מסתובב חופשי ואף זוכה ליחס השמור לגיבורים? איך ייתכן אחרת, כשמשטר הכיבוש מתיר כל הפרה של זכויות אדם, גם באופן הכי קשה ובוטה. הגוף שלך, נשמתך, ביתך, ילדיך וחייך, עד הפרט האחרון, חשופים לפגיעה.

כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט ושלווה, להתעורר בבוקר בשקט, ולשתות את הקפה בנחת, לקול שירתה של פיירוז. אבל במקום זאת, העם שלי לוגם בכל בוקר מכוס המרורים של הכיבוש, נאנק תחת כל צורות האפליה והגזענות. הכיבוש גוזל ממך את כל זכויותיך הבסיסיות. אתה מתעורר בבוקר ומודה לאלוהים על כך שזכית להתעורר כרגיל, כשאתה בטוח בביתך. שחיילים לא שלפו אותך ממיטתך, הפשיטו אותך מבגדיך בתואנות של חיפוש, העירו את ילדיך, צילמו אותך ושאלו לשמך ולמספר הטלפון שלך, ולבסוף הסתלקו והותירו אותך המום, שואל למה? ולא מוצא תשובה.

אתה מוצא את עצמך מטולטל בין חיים למוות ובמקרה שלנו, לא רק מפני שהנך פלסטיני, אלא גם מפני שאתה תחקירן שטח של "בצלם", נושא עט ומצלמה, מאמין בכבוד האדם, בחירותו ובזכותו לחיות בכבוד ובביטחון. המשמעות של עבודה כזאת היא לעבוד יום ולילה, ללא לאות, ללא חופש מן הפחד, הדאגה והחדשות הרעות, אפילו ליום אחד. וגם להיות חשוף לעיכובים, למכות, להתנכלויות ולהטרדות.

אנו, הנשים תחקירניות השטח, הוכחנו במשך השנים את יכולתנו לעבוד לצד עמיתינו התחקירנים הגברים בנסיבות הקשות והחשוכות ביותר. אני בשכם ועמיתותיי אולפת אל-כורד בעזה ומנאל אל-ג'עברי בחברון, ממלאות את תפקידנו בנחישות ובביטחון, מתוך אמונה בערכו ובחשיבותו של התפקיד שלנו. אנחנו נוהגות כך גם מתוך רצון להוכיח לעולם שנשים פלסטיניות מסוגלות לעבוד בכל זירה ולהתגבר על הקשיים והחסמים בחברה פטריארכלית המוטה לטובת גברים בכל תחום, ורואות בעבודת שטח כמו שלנו, עבודה שיאה רק לגברים.

שינוי דורש מודעות והרבה זמן, ואנחנו ב"בצלם", נמשיך לפעול להשגת המטרה הזאת באמונה ובצעדים בטוחים. כי אנחנו רוצים שילדינו, וילדי העולם כולו, יגדלו בביטחון ובשלום. שהם ילמדו שמטוס נועד להובלת נוסעים, סחורות ותרופות, לא להפצצת בתים, בתי חולים ולנטילת חיים. שהם ירימו מבט לשמיים מלאים בזיקוקים צבעוניים וישמחו במקום שירוצו למצוא מחסה.

אנחנו רוצים שהם ידעו שהאדמה נועדה לשתילת פרחים ולא לקברים, שעל האדמה הזאת יש מקום לכולם, ללא הבדל צבע, דת, שפה ולאום, שבאנו לעולם כדי לבנות אותו באהבה להעשירו בידע, לא כדי להרוס אותו על ידי אלימות ומלחמה. כך, מתוך אמונה בעקרונות זכויות האדם ובכבודו האנושי, מתוך סירוב לקבל כל צורה של עוול, אלימות ורודנות, נתמיד בעבודה, בתקווה לשינוי שיגיע.

הכותבת תחקירנית בצלם, אזור שכם

للمقالة بالعربية: بمناسبة مرور 30 عاما على عمل بتسيلم

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ