הצנזורה החברתית על אמנות – לאן?

נידאל עות'מאן
נידאל עות'מאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תאמר נפאר
תרבות: היעדרם של תכניות עבודה ותקנים מאפשרים למתנגדים להפעיל אלימותצילום: אילן אסייג
נידאל עות'מאן
נידאל עות'מאן

للمقالة بالعربية: الرقابة المجتمعية على الثقافة إلى أين؟ 

בשנים האחרונות עוברת היצירה האמנותית הפלסטינית התרחבות מודרניסטית בכל התחומים: מוזיקה, אמנות פלסטית, מחול ותנועה, תיאטרון וקולנוע. יצירה זו מגוונת הן מבחינת הצורה והתוכן והן מבחינת העיסוק והטיפול שהיא מציעה בסוגיות הנחשבות לטאבואים חברתיים.

משנת 2016 החלו לצאת לאקרנים סרטים חברתיים אמיצים, כדוגמת "לא פה לא שם" בבימוי מייסלון חמוד ובהשתתפות שורה של שחקנים צעירים. סרט זה עסק באומץ לב ובצורה לא שגרתית בחייהן של שלוש צעירות פלסטיניות, אזרחיות ישראל, שחיו בתל אביב, הרחק מן ההורים וחיפשו לעצמן חיי חופש. התגובות לסרט נעו בין תמיכה התנגדות, ובמקרים קיצוניים אף הגיעו לקריאות להחרמת הסרט מצד גורמים שונים ובהם עיריית אום אל ־פחם.

לצד זאת, בשנים האחרונות התנהל ברשתות החברתיות ובבמות אחרות דיון על מספר מופעי סטנד־אפ וביניהם המופע "איסתווא אל־עדס" (העדשים הבשילו) של הקומיקאי נידאל בדארנה, שכלל קטע קומי הנוגע לכפר ג'סר א־זרקא. בעקבות המופע ולאחר שצילום שלו, הכולל את הקטע על ג'סר א־זרקא הופץ ברשתות, קיבל בדארנה איומים רבים. למרות שבדארנה פרסם פוסט שבו התנצל על הקטע והדגיש שהוא לא היה מוצלח, גל האיומים הסלים באופן שכמותו הקהילה האמנותית בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל לא חוותה קודם לכן.

בשנת 2016 היה אירוע משמעותי נוסף: פיטוריו של המחנך והמשורר עלי מוואסי על ידי עיריית באקה אל־גרבייה ממשרתו בבית ספר תיכון בעיר, עקב הקרנה שיזם בבית הספר, של הסרט "עומר" של הבמאי הפלסטיני האני אבו אסעד. מוואסי אף הותקף פיזית על רקע הקרנת הסרט. הטענות היו שהסרט כלל קטעים הפוגעים ברגשות הציבור הערבי מוסלמי כגון הופעה של גיבור הסרט בעירום באחת הסצנות. הקרנת הסרט בזמנו ותקיפתו של המחנך עלי מוואסי עוררו דיון נוקב בתוך החברה הערבית.

ניתן להעלות על הדעת עוד סיטואציות רבות כאלה, שעוררו ויכוח ודיון נוקב בתוך החברה הערבית, שהובילו במקרים מסוימים לאיומים. למשל, בעיר טמרה לפני כשלוש שנים, צעירה בת העיר יזמה את העלאתו של המחזה של קבוצת התיאטרון "ווטן עלא ותר". פעילי תנועות דתיות אסלאמיות דרשו מן הצעירה לבטל את העלאת המחזה בטענה שעימאד פראג'ין, השחקן הראשי במחזה, פגע בעבר בכמה ממופעיו באסלאם ובאנשי הדת.

הצעירה פנתה אז לוועד העממי בעיר טמרה וגם לעירייה, לאחר שהיא ובעל האולם קיבלו איומים. אלא שפניות אלה לא הועילו לה והעלאת המחזה בוטלה מבלי שהדיון בעניין הגיע לכלל מיצוי. נהפוך הוא – מה שקרה היה מה אנו קוראים לו "מריחה" של העניין.

האירוע האחרון בהקשר זה היה ביטולו של מופע של להקת "דאם" ושל תאמר נפאר באום אל־פחם אוגוסט 2019, בשל החלטה של עיריית אום אל־פחם. בעקבות הדיון הנוקב והחלטת הביטול, פנתה קבוצת צעירים מהעיר לבית המשפט המחוזי שאישר את העלאת המופע תחת אבטחה משטרתית. תאמר נפאר ולהקתו, עם זאת, סירבו לקיים את המופע תחת אבטחה משטרתית והעדיפו לבטלו.

הדיכוי הזה של מופעי התרבות בחברה הפלסטינית בישראל, הולך ומחריף מגיע עד כדי איומים באלימות ולעתים אף מימושם. זה משפיע על מוסדות ורשויות מקומיות, שלצערנו לא ממהרים לקבוע סטנדרטים להתנהלות אל מול לחצים אלה. סטנדרטים כאלה יכולים היו להפוך להסכמי עבודה אשר לוקחים בחשבון את סך הנסיבות הרלוונטיות לכל יישוב ערבי, באופן שבו נושא ביטול המופע או התערוכה לא יהפוך בן ערובה לאווירה הפוליטית וללחצים המופעלים על הרשויות המקומיות לביטול פעילויות תרבותיות.

הדיון בנושאים אלה מתרחש גם במסדרונות הכוח השונים של החברה הערבית, ברוב המקרים בזירת השלטון המקומי. אולם דיון זה טרם מיצה את עצמו במעגלים הארציים הרחבים יותר. ראוי לציין כי המנהיגות הערבית והמפלגות הערביות אינם נוקטים עמדה ברורה באשר לניסיונות לבטל אירועי תרבות ולעתים קרובות, בשתיקתם ובחוסר נכונותם להתדיין ולהשפיע, הם נותנים הסכמה שהעלאת האירועים התרבותיים תתנהל על פי לחץ ציבורי של התושבים ולא לפי תכנית עבודה מקצועית ומוסכמת מראש. עמדות אלה מתאימות ברוב המקרים לאווירה הציבורית ומיישרים קו עם הצרכים האלקטורליים המקומיים של מפלגות אלה.

היעדרן של תכניות עבודה ותקנים שיכלו לנווט נכונה את הביקורת וההתנגדות שמביעים חלקים מהציבור הערבי לחלק מן המופעים, וההימנעות מלבקר את המנגנונים המאפשרים את קיומם של אירועי התרבות. מאפשר למתנגדים לפעמים להפעיל אלימות כלפי המארגנים. זה מחייב התייצבות ברורה ומסגרת לחשיבה פנים־חברתית, והדבר אפשרי הן ברמה המקומית והן ברמת הארצית, בעיקר באמצעות ועדת המעקב לענייני ערבים. הדבר גם אפשרי באמצעות יוזמות חברתיות המאפשרות דיון שמכוון להשגת הבנות על בסיס פעולה משותפת בין כלל הקבוצות, לצד הנחת יסודות לפיקוח חברתי על אירועי תרבות שונים.

השאלה הגדולה בעניין זה היא באשר לסטנדרטים הכפולים, העולים בבירור כאשר אנו דורשים מרחב לפעולה חופשי וחופש ביטו לחברה שלנו ומתעקשים על זכויות אלה בפני הרשויות הישראליות המדכאות במסגרת הסכסוך הישראלי פלסטיני. אבל מרשים לעצמנו, כחברה, להנהיג דיכוי פנים חברתי נגד בנינו ובנותינו בתחומי היצירה התרבותית והאמנותית.

נראה כי אנחנו חיים בחברה שטרם הצליחה להניח את היסודות והעקרונות המאפשרים התנהלות חופשית בתוכה. הדרישה לחופש צריכה להיות פנים-חברתית ולא רק חיצונית אל מול הרשויות הציוניות.    

הכותב הוא עיתונאי ופעיל פוליטי וחברתי

للمقالة بالعربية: الرقابة المجتمعية على الثقافة إلى أين؟ 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ