המלחמה בתוכנו כפי שאסביר לבתי

שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלימות בחברה הערבית
אלימות: איך כל דיון מסתיים ברצח?צילום: מוטי מילרוד
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: الحرب الأصعب

"אבל אמא, איזו מלחמה קשה יותר?" שאלה בתי כשהיינו בנסיעה. לשאלה הזו לא צפיתי. איזו מלחמה יותר קשה? המזרח התיכון רווי במלחמות ודם, והריחות של הלחימה והמוות מתנדפים להם ברוב המדינות באזור. לצערי, המלחמה לא פוסחת על האזור שלנו; "איזו מלחמה יותר קשה?". השאלה של בתי המשיכה להדהד באוזניי, כיצד מסבירים לילדה בת שבע איזו מלחמה יותר קשה: זאת שבסוריה? או שבעיראק? או המהפכה שמתרחשת בחודשים האחרונים בלבנון? ומה אתנו, אנחנו, הערבים בישראל?

יומיים לפני תחילתו של העשור החדש, ביום שני 30.12, נרצח עוד בחור ערבי מבסמת טבעון – מחמד כמאל סעדי, בן 39. אחיו נהרג לפני שלושה חודשים בקטטה שהתרחשה בחתונה. האם זו לא מלחמה? האם אנו יכולים להמשיך להתכחש למלחמה הפנימית שהיקפה הולך וגדל. לדעתי זו היא המלחמה החמורה ביותר שעומדת לנגד עינינו.

עוד מקרה רצח, ועוד אחד, ועוד אחד, באמצע היום, כאשר כולם מסתכלים וממשיכים בתרבות השתיקה, שאף אחד לא יערער על נורמת המוות שמתקיימת בחברה הערבית. וכפי הנראה, עד כה אין למלחמת הדמים הזו קץ. כיצד הפכנו להיות אלימים כל כך כלפי עצמנו? כלפי הסובבים אותנו? אנו נלחמים אחד בשני, כך שגם וויכוח עלול להיגמר ברצח.

וכיצד אסביר לילדה בת שבע, שהמלחמה הפנימית הרבה יותר קשה ומורכבת; הפיקוח החברתי, הפוליטיקה של הכבוד, ההשתקה, הדיכוי המתמשך של הקבוצות המוחלשות בתוך החברה וביניהן הנשים. כיצד אסביר לה שהעלייה באלימות הינה רק סממן אחד לקריסתו של השלד שהחזיק את החברה הערבית עד כה.

"אנו עדים לתהליך התפוררות חברתי" קולגה שלי אמר לי. ואני תהיתי האם הוא צודק. אמר לי בערבית: " ينتقل المجتمع العربي من البداوة إلى الانحلال دون المرور بالحضارة" ולא ידעתי כיצד להכיל את מילותיו. "החברה הערבית עוברת מנוודות להתפוררות מבלי לייצר תרבות". שתקתי, כי לא ידעתי כיצד להגן עלינו, מפני האלימות שמרסקת כל מה שיפה בנו. כל יצירה אמנותית נדחקת הצידה לטובת האלימות ותרבות הכבוד.

אפשר לדמיין את החברה הערבית בישראל כנערה, מתבגרת, מנסה להתמרד, להיאבק, ולהוריד את כל המסכות אשר נכפו עליה. לא ניתן להתעלם מהצרכים "החדשים" של הדור החדש בחברה הערבית. דור שדורש רווחה נפשית, אינדיבידואליזם, משפחה גרעינית, ואורח חיים מודרני ואף אורבני. כך נוצרו שני קווים חברתיים מקבילים: הראשון, זה תהליכי מודרניזציה ואורבניזציה מואצים. והשני פונדמנטליסטי, שרוצה לשמר את הגרעין החברתי המסורתי, ואת שיח הכבוד שמקדש ומאדיר אלימות.

וכיצד אסביר לילדה בת שבע שהזהות השסועה והמפורקת מהווה קרקע פורייה לחלק מהתהליכים החברתיים הללו. "אנחנו לא פה, וגם לא שם", חשבתי בלב. חוסר ההשלמה עם "הזהות" שמתפרקת מביא אותנו למלחמות קשות, עם עצמנו ועם אחרים.

האם לא הגיע הזמן לעשות חשבון נפש חברתי אמיתי? לקחת אחריות ולבדוק כיצד הבאנו את עצמנו לכאן? יש שיטענו: "זה קורה לנו מפני, שאנחנו מיעוט". זו תשובה לא מספקת בעיניי, בעיקר כי היא מורידה מאתנו כל אחריות ומונעת מכולנו לבחון לעומק את גישתנו לאלימות, לרצח ולהשתקה, בעיקר כלפי נשים במרחב הציבורי.

זוהי מלחמת הניאו-פטריארכיה; המלחמה הקשה והאכזרית ביותר, ככה תיאר אותה הישאם שראבי האינטלקטואל הפלסטיני בספרו הניאו-פטריארכיה. שרעבי טוען כי שינוי בעולם הערבי מתרחש במסגרת "הרצון של האב שהופך להיות הרצון הכללי". ומכאן שכל הערכים הפטריארכליים שעליהם מושתתת החברה הערבית נשמרים בצורות "מודרניות" יותר, ובאופן מסווה.

זאת ועוד: ערכים אלו ממשיכים להניע ולשמר את מנגנון הכבוד, ובין השאר גם את האלימות. את תהליכי הניאו-פטריארכיה ניתן לזהות באופן בולט בפוליטיקה ובשינוי המשטרים הדיקטטוריים בהפיכות האביב הערבי.

לדעתי, שימור האלימות אף הוא מנגנון שמחזק את הניאו-פטריארכיה ומעוות תהליכי התפתחות תקינים בחברה הערבית בישראל. האלימות הפכה להיות האידיאולוגיה הסימפטומטית של החברה הערבית בישראל והאופציה התקפה היחידה. בתוך תוכנו, כל אחד יודע שזוהי המלחמה הקשה ביותר, והעקשנית ביותר. אך אנחנו מסרבים להודות בכך, במלחמתנו הפנימית.

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: الحرب الأصعب

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ