השמאל הציוני – אמירות שקריות ומעשים אפלים

ודיע עוואודה
ודיע עוואודה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פריג' וזנדברג בבואם לבית הנשיא להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, באפריל
פריג' וזנדברג בבואם לבית הנשיא להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, באפרילצילום: אמיל סלמן
ודיע עוואודה
ודיע עוואודה

للمقالة بالعربية: الشراكة اليهودية العربية مش عالخارطة!

בתוך שטף הידיעות הפוליטיות הדרמטיות מהזירה הפוליטית, התעכבתי על דחיקתו של עיסאווי פריג', המועמד הערבי היחיד בגוש העבודה־מרצ, למקום ה־11 ברשימה. ההקרבה הזו של השותפות הערבית-יהודית לטובת חשבונות אלקטורליים החזירה אותי בזיכרוני לשולמית אלוני, מייסדת מפלגת ר"צ ואחת ממנהיגות מרצ, לוחמת אמתית לזכויות האדם ומתנגדת לכיבוש. נזכרתי בביקור שערכתי בביתה בכפר שמריהו ב־31 במאי 2003.

נזכרתי בה השבוע והשוויתי בינה לבין אלה ההולכים בדרכה המפלגתית־הפוליטית. תוצאת ההשוואה לא הפתיעה אותי אך היא רק הוסיפה על רוגזי כלפי השמאל הציוני, המוכן למכור את ערכיו תמורת מושבים בכנסת. בזמנו הופתעתי לגלות שאלוני, שרה לשעבר ולוחמת בפלמ"ח, חיה בבית צנוע למדי. מול התמונה הזו, שלא משה מזיכרוני, אני שואל האם ראשי מרצ היו מוכנים היום להסתפק בסגנון חיים צנוע דומה לזה בו חיה אלוני? האם ניתן להתייחס להבדל בתנאי החיים כהוכחה להשתנותה של מרצ? והאם ההבדל הזה הוא מנת חלקם של כל הישראלים בעלי הפריבילגיות? יחד עם זאת, השאלה הפוליטית המיידית ואולי החשובה ביותר שעולה בראש היא איך ומדוע מרצ, שדגלה בעבר בשוויון ובשותפות יהודית-ערבית, ויתרה על הערבים בעשירייה הראשונה ברשימה המאוחדת שלה עם מפלגת העבודה.

האם הוויתור המביש הזה על השותפות הערבית-יהודית קשור לשינויי העומק שחל בקרב כל הישראלים ובראשם העדפת ה"אני" (הקולקטיב היהודי) על פני ה"אנחנו" (הערבי ויהודי)? ואולי הסערה הפוליטית הזאת חושפת את הריקבון בשמאל הציוני, שפעם נמנתה עמו שולמית אלוני, אחד הקולות שסמלו חשיבה מחוץ למיינסטרים?

במהלך הריאיון שקיימתי אתה ב־2003, בימי האינתיפאדה השנייה, שאלתי את אלוני מדוע לדעתה קרס השמאל הציוני בבחירות. אלוני ציינה מספר סיבות שבינן ניתן למצוא הסברים לנסיגה של השמאל הזה, ובייחוד של מפלגת העבודה, שבעבר היו לה הישגים אלקטורליים מסחררים, שהגיעו אף ל־50 מנדטים. הישג שדחף אחר כך גם את מרצ לפסגה חסרת תקדים בשנת 1992, כאשר זכתה ב־12 מנדטים. אלוני אמרה לי אז: "קריסתו של השמאל הייתה תוצאה בלתי נמנעת של מספר גורמים, ביניהם שותפותה של מפלגת העבודה בממשלת (אריאל) שרון, שרבים מהיהודים סברו יהיה מי שיביא להם את השלום".

קריסתה של מפלגת העבודה הייתה בסך הכל תוצאה טבעית של שחיקה שכרסמה בגופים פוליטיים גדולים, בדומה למה שמתרחש כעת בתנועת פת"ח ובשמאל הפלסטיני. הייתה זו גם תוצאה ישירה של אובדן המצפן הפוליטי, ניסיונות לחיקוי הליכוד והשתטחות משפילה תחת רגליו מאז המהפך של שנת 1977. אין זה מפתיע, אם כן, שמפלגת העבודה מתייחסת לחבריה הערבים בזלזול, כפי שעולה מרשימות המועמדים שלה בסבבי הבחירות האחרונים.

נראה כי זהו גורלה של כל שותפות וכל נוכחות ערבית בקואליציה הכוללת את מפלגת העבודה, מכיוון שמושג השותפות שלה מצטמצם ל"רוכב" ו"זה שרוכבים עליו". אני מתקשה למצוא הסבר מוצלח יותר לפגם המבני הזה ולמנטליות המתנשאת והיהירה של המפלגה שהקימה את מדינת ישראל, מזה המובא בזיכרונותיו של חבר המפלגה וידיד "ההגנה", חבר הכנסת המנוח סייף א־דין זועבי. בספרו "עד ראייה" (ער' – שאהד עיאן; שפרעם, 1987) מספר זועבי איך התנכרו אליו מנהיגי העבודה, אחרי שנים ארוכות שהוא פעל במסגרתה. הוא כותב שחברי המפלגה אפילו נמנעו מלענות למכתבים ששלח לאחר שהתפטר מהכנסת ומתפקידו כ"קבלן קולות" ב"רשימות לוויין" פיקטיביות שפעלו מאז הבחירות הראשונות לכנסת ב־1949.

מרצ, לעומת זאת נראתה שונה עד אשר הופיעה מולנו ערומה מכל עקרונותיה וקווי היסוד החשובים שלה, לאחר שוויתרה על המועמד הערבי ברשימתה. זאת, אף כי המצביעים הערבים הם שהצילו אותה וסייעו לה לעבור את אחוז החסימה בשני סבבי הבחירות האחרונים. יש לי עצת חינם למרצ: כאשר תנועה פוליטית מתנכרת לאחד מערכיה הבסיסיים תמורת "כיסאולוגיה", בעיניי היא משולה לגוף שמאבד את נשמתו ולכן נידון לכליה.

אולי אין אלה אלא הערכות שגויות – אולי מרצ לא הייתה כנה ולו לרגע אחד, וכל קריאותיה להקמת מדינה פלסטינית צמחו מרצון גזעני להפריד בין יהודים לפלסטינים. אם כך, השלום שהציעה משול לשלום שהציעה מפלגת העבודה, אשר הוציאה לפועל את הפרויקט הציוני על חשבון הפלסטינים, תוך הקמת הקיבוצים השיתופיים והנאורים שלה על חורבות הכפרים הפלסטינים העקורים. 

אולי השמאל הציוני על שני זרמיו, לא השתנה במהותו, ואולי חל שינוי כלשהו שסיבתו אך ורק אלקטורלית, למרבה הצער. כך או כך, האזרחים הערבים צריכים לעבור הלאה ולשנות תפישה, כלומר, לפתוח ערוצי דיאלוג עם מפלגות הימין. לא מתוך כוונה להעניש על יחס מזלזל, אלא מתוך חיפוש אחר אופקים חדשים.

הכותב הוא עיתונאי

للمقالة بالعربية: الشراكة اليهودية العربية مش عالخارطة!

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ