חופש בחירה או חופש מאולץ?

שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ד"ר באלור
לחיג'אב יש קונוטציה שלילית במרחב הישראליצילום: National Geographic
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: حريّة اختيار أم حريّة مزيّفة؟

כשיצאתי מהחנייה הבנתי ששכחתי את המטרייה. "פנטסטי" אמרתי. עכשיו השיער שלי יירטב מהגשם. ולא הייתה אפשרות לחזור הביתה להביא את המטרייה. הגשם יתחזק בזמן הקרוב ואני חייבת להספיק לעשות את הקניות עכשיו. הפתרון היחידי היה לעטות על ראשי את הצעיף שהיה לי ברכב. זה נראה כמו חיג'אב, חשבתי לעצמי. אני לא זוכרת מתי הרגשתי כך; אנשים שהיו בסופר לטשו עיניים, ולרגע אחד לא הבנתי למה. הצעיף, חשבתי. אבל זה בסך הכל צעיף, לא חיג'אב. צעיף אחד, מסכן, שרק רציתי לכסות בו את הראש. 

קשה לי להתעלם מהעוינות כלפי בעקבות "מקרה הצעיף" ולנתק אותה מהֶקשרהּ. ג'ודית באטלר כתבה על התיאוריה הביצועית (הפרפורמטיביות) והיא מסבירה כיצד החברה מטילה על הפרט התנהגויות מסוימות באמצעות הבנייה חברתית-פרפורמנס. היא טוענת, שכאשר התנהגויות אלו חוזרות על עצמן פעם אחר פעם, הן נתפסות כזהותו האישית של הפרט. זאת הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם כיסוי הראש – מעין ניסוי חברתי שהתרחש במקרה ובו נחשפתי למה שמרגישות נשים שעוטות חיג'אב (حجاب) או ניק'אב (نقاب) במרחב הציבורי בישראל.

המילה חיג'אב מקורה במילה הערבית "חאג'ב ( حاجب) -סאתר (ساتر)" (הצניע או כיסה). החיג'אב הוא צעיף בד המכסה את השיער ונקשר מתחת לצוואר ומסביבו. אישה שעוטה חיג'אב נקראת "מוחג'בא" (محجبه).

המקרה של הצעיף עורר בי לא מעט שאלות. מה היה קורה אם זה לא עניין חד פעמי? מה יקרה אם יום אחד אצטרך לעטות על עצמי כיסוי ראש כלשהו? מה המשמעות החברתית של פעולה זו? וכיצד אנשים בסביבה הקרובה, וידידיי הישראלים תופסים אישה שעוטה חיג'אב? 

על אף שבמדינת ישראל אין כל הגבלה חוקית על כיסוי הראש, שמתי לב שהדיון סביב החיג'אב מעורר לא מעט "אי נוחות" במרחב היהודי-הישראלי, וגם במרחב הערבי-הישראלי.

"שירין, מה את חושבת?" חברתי אמרה לי, "זו התמודדות יומיומית, אף אחד לא מדבר על זה, גם אנחנו (הנשים הערביות) לא מדברות על זה. אבל זה לא סוד; לחיג'אב יש קונוטציה שלילית במרחב הישראלי. אני רואה את זה בכל מקום; ברכבת, במקומות ציבוריים, בטיילת, נשים שעוטות על עצמן חיג'אב הן בשולי השוליים". 

היא המשיכה לתאר את חוויותיה במרחב הישראלי, אחרי ששיתפתי אותה במקרה הצעיף, וסיפרה על הדעות הקדומות שקשורות לחיג'אב, אשר יש להן השלכות על תחומים שונים בחיים: למצוא עבודה, לנוע בחופשיות במרחב הציבורי; והצורך המתמשך של האישה להתאים את עצמה למכלול הערכים שהחיג'אב מסמל. "את לא יכולה להתנהג כפי שבא לך", היא אמרה נחרצות.

"ולמה בחרת לעטות על עצמך את כיסוי הראש?" כמה רציתי לשאול אותה את השאלה הזאת. אבל ידעתי שלשאול שאלות כאלו זה כמו ללכת בשדות מוקשים. שתקתי. הרי שתינו יודעות, כמו שכל אישה בחברה הערבית יודעת, שאנחנו עושות הרבה דברים לא באמת מרצון אישי, לא מבחירה. 

ותבוא אחת ותטען: "זו הבחירה שלי". ואני אהנהן בראשי ואשתוק.לדעתי זהו "חופש בחירה" מאולץ. הרי המשותף לנשים בתרבויות הערביות הוא כפיפותן לגבר: אב, אח, בעל ואף בן. החברה הערבית המסורתית מבוססת על קודים פטריארכליים כגון "כבוד", "בושה", "חרפה", "גבריות", "נשים כנכס" ו"נשים בבעלות הגברים". במשפחה מעמדן של נשים נחות מזה של הגברים, הן נדרשות לציית להם ולהקפיד על הופעה צנועה. הציות לקודים החברתיים הללו משמר את תפקידה המגדרי של האישה בחברה הערבית.

מחקרים אודות החברה הערבית בישראל מראים שמשמעות החיג'אב בהקשר של כבוד וצניעות בארץ דומה למשמעותו בעולם כולו. כך שהחיג'אב אינו רק סגנון לבוש – הוא סמל סטטוס דתי. מנאר חסאן הדגישה את קוד הצניעות בחברה הערבית ואת תפיסת ה"עירד"( عرض) וה"שרף" (شرف) כאבני היסוד של החברה. לטענתה, מיניות האישה נתפסת כמאיימת על הסדר החברתי, וכבודה מבוסס על איסור חשיפה של גופה. זאת ועוד, בחברה הערבית הקולקטיב השולט מצמצם את חופש בחירתו של הפרט, ובעיקר חופש בחירתן של נשים. לפיכך, קשה להתעלם מהממד החברתי הברור של לבישת חיג'אב. 

ותעמוד האחת ותגיד: "לא נכון, את לא צודקת, הנה אני, עצמאית, חזקה וחופשיה לבחור". ושוב אהנהן בראשי. אולם, "האחת" מהווה רק עשירית אם לא פחות מכלל הנשים הערביות בישראל. ומה עם השאר? מה עם אותן נשים ערביות שנדחקות הצידה, וחוות את הדרה כפולה; גם כנשים בחברה פטריארכלית, וגם כמיעוט בחברה הישראלית? זאת לא רק הדרה כפולה, אלא גם השתקה כפולה. ואולי החיג'אב הוא רק עוד מסיכה שהנשים למדו לעטות על עצמן כדי לחיות בתוך גבולות זהות מטושטשת.

קאסם אמין טוען שכיסוי הראש אינו ייחודי למוסלמים: הוא היה נפוץ בתרבויות רבות, אך נעלם בתקופה המודרנית. וכאן נשאר הוויכוח הנצחי על חופש הבחירה בעניין כיסוי הראש וכיסוי הגוף. ומה בכלל יודעים עלינו המערביים והישראלים בפרט? חוץ מללטוש מבטים שהם אולי מבטים  אוריינטליסטיים, בדיוק כמו אלה שננעצו בי כשעשיתי קניות בסופר.

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: حريّة اختيار أم حريّة مزيّفة؟

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ