כאן כדי להישאר!

שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נשים
נשים: לכל המגיבים האלימים, דעו לכם שאני כותבת בשביל הנשים שיבואו אחרי צילום: מגד גוזני
שירין פלאח סעב
שירין פלאח סעב

للمقالة بالعربية: هون مشان أضل

"מצאתי אוצר", אמרתי לחברה בטלפון. כל הגוף שלי רעד, נדהמתי למראית עיניי, וידעתי שאני חייבת לשתף. הלכתי במסדרון ומשפט אחד שאותה חברה אמרה לי פעם הדהד בראשי: "שירין, אם את רוצה לכתוב על נשים, את חייבת לדעת את ההיסטוריה של הנשים".

בספרה של עאישה עבד א-רחמאן- סופרת, עיתונאית ואינטלקטואלית מצרית, "תמונות מחייהן" ("صور من حياتهن"), היא כותבת את סיפורן של נשים מצריות כפריות שנאבקו על מעמדן בעת החדשה במצרים ושאפו, בין היתר, לרכוש השכלה ולהשתלב בחיים העירוניים. בספרה היא שופכת אור על המשמעות של "שחרור האישה" במצריים בעת החדשה, בסוף המאה ה-19. הייתה זו התקופה שבה הודא שעראווי אחת הנשים המצריות שהובילו את המאבק לשחרור נשים במצרים, הורידה את החיג'אב בכיכר א-תחריר, כסמל וקריאה לשחרור הנשים במצרים.

עבד-ארחמן שאפה לשחרור נשים מסוג שונה. בספר היא הביאה את סיפוריהן של נשים שפרצו דרך בתחומים חברתיים, תרבותיים, באמצעות כתיבה וניתוח טקסטים ספרותיים, שהיו נחלתם של הגברים בחברה המצרית אז. בין השורות היא מתארת את המחיר החברתי שהן משלמות, והבדידות שאופפת את עולמן האישי.

עאישה עבד-ארחמן הייתה אישה מובילה בתחומים רבים בהם לא הייתה דריסת רגל לנשים כגון השיח האיסלאמי הלמדני מהיבטים מגדריים והיסטוריים. היא לימדה באל-אזהר (الأزهر) במחצית השנייה של המאה העשרים במצרים, זכתה בפרס המלך פייסל בספרות ולימודי איסלאם, והיא האישה השנייה, אחרי מיי זיאדה (مي زيادة), שהייתה עורכת ראשית בעיתון אל-אהראם (الأهرام). בשנת 1970 היא התמקדה בחקר ופרשנות הקוראן באוניברסיטת אל-ק'רווין (القرويين) במרוקו; היא אף העזה לפתח מתודה חדשנית בתחום הפרשנות של הקוראן המשלבת בין ההשכלה הדתית המסורתית שלה לבין שיטות הניתוח שרכשה בלימודיה האקדמיים.

"אבל תראי, בספר הזה היא נשמעת אחרת, מהוססת, מפחדת, לא בטוחה", ניסיתי להסביר לחברתי, "זאת לא אותה עאישה שקראתי בשאר הספרים. למרות זאת יש פה אוצר. עאישה נאבקה בשקט, לא כמו שאר הנשים בתקופתה, וכאן, בספר הזה היא רצתה להעביר מסר שאינו ברור לי עד הסוף. תבטיחי לי, שאת ממשיכה לחקור את הסוגיה הזו, בשביל שתינו", ביקשתי ממנה בלחישה.

עבד א-רחמן, פרסמה את השיר הראשון שלה בעיתון אל-נהדה אנסאאיה (مجلة النهضة النسائية) תחת שם בדוי – בנת אשאטיא (בת החוף) (بنت الشاطئ). מקור השם מתקופת ילדותה ליד החוף בעיר המצרית דומיאט. היא החליטה לא לחשוף את שמה כדי לא לפגוע במשפחתה, ומתוך התחשבות בנורמות השמרניות.

סיפורה של עאישה עבד ארחמן, לא עוזב אותי. ככל שאני מתעמקת יותר באירועי חייה, במיוחד בקטעים מספרה האוטוביוגרפי עלא-אלג'סר (על הגשר- على الجسر) אני מזהה בין השורות את החששות שלה מחדירה אל המרחב הציבורי הגברי, מהנראות שלה ושל כתיבתה בזירות שהיו נחלתם של הגברים בלבד. היא ידעה שאין לגיטימציה לנוכחותן של נשים במרחבים אלו, גם אם זו לא נוכחות פיזית. אין לגיטימציה למילותיה, דעותיה ומחשבותיה שחושפות את עאישה האישה.

אני מנסה לדמיין, כמה פחדה עאישה "הנערה", כשהחליטה לשלוח את השיר שלה לעיתון. כמה היא חששה לחשוף את מי שהיא, את עולמה הפנימי. וכל זה תחת שם עט, כדי לא "לסכן" את עצמה, ולא "לסכן" את כבודה. אני מנסה להבין מה הן התהפוכות והדרמות בחייה שהובילו אותה לכתוב את אותו ספר, דווקא אחרי שהייתה עיתונאית חוקרת, ידועה ומוערכת.

עבד-ארחמן הייתה האישה הראשונה גם בתחום המחקר הספרותי על יצירתו של המשורר אבו עלאא אלמערי. כשנשאלה על בחירתה באלמערי, היא אמרה: "בחרתי בו בגלל שהוא גבר שהתנגד לנשים, והטיף נגד זה שיתנו להן ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש השכלה. לכן חקרתי את עבודתו. נסעתי עד לעיר חלב על מנת להיות האישה הראשונה שמרצה על רסאלת אלע'ופראן (אחד הטקסטים המורכבים של המשורר)".

והיום, כמה עשורים אחרי שעאישה פרסמה את השיר הראשון שלה, אני מבינה שאישה שכותבת נתפסת כנטע זר המאיים על הסדר החברתי הקיים. אני לא מתפלאת על החלטתה לכתוב תחת שם בדוי, ואם הייתה בזמננו, בטח גם הייתה סופגת שיימינג. ספרה, "תמונות מחייהן" חושף את הצד המפוחד, ההססני של נשים כותבות. בדיוק כפי ששרלוט ברונטה ואחיותיה פרסמו ספר שירים משותף תחת שמות עט גבריים במאה ה-19.

ההיסטוריה מלמדת שכתיבה של נשים בחברות מתפתחות מנוגדת לחוקי המשחק. אבל לנו כנשים, יש מה להגיד ולכתוב, בחרתי בכתיבה. גם עכשיו, בשנת 2020, כשאני כותבת שורות אלו אני מודעת לכך שלנשים ערביות, כמוני, שרוצות לשפוך אור על סוגיות מורכבות אין לגיטימציה. כאישה ערבייה שכותבת אני נתקלת בתגובות אלימות ומבזות, "מה פתאום לכתוב? ועוד בעיתון 'הארץ' היהודי-ישראלי?" אחד המגיבים כתב לי אחרי שפרסמתי טור דעה.

הרי אני אישה מהשוליים, מהמקום שבו נשים אמורות לשתוק, לבלות את חייהן במטבח – לא לכתוב ולא לחשוב. אינני מופתעת מתגובותיהם של הקוראים ( דווקא הערבים שבינינו). אבל אני גם יודעת שמאחורי התגובות האלה מסתתר פחד מלהתבונן פנימה ולהצביע על הפגמים שבנו כחברה ערבית. זהו הפחד מהצורך לקחת אחריות על הכישלונות שלנו, אבל זה גם הפחד מפני שינוי במאזן הכוחות החברתי הקיים.

לכל המגיבים האלימים שמנסים לבזות אותי: דעו לכם שאני כותבת בשביל הנשים שיבואו אחרי בשביל בנותיי, בשביל הנשים שפוחדות ומהססות להגיד את מה שמתחולל בחדרי חדרים. אני כאן כי זה הדבר הנכון לעשותו. ואני כותבת בעיתון "הארץ" כי אף לא אחד מצנזר אותי כאן – זה מרחב סובלני ומכיל עבורי. אני כאן, בעיקר, כי אני רוצה שהקול שלי יישמע רחוק ככל האפשר בשביל עאישה ובשביל כל הנשים שהושתקו. ואני כאן כדי להישאר וכדי שהמילים שלי יישארו.

הכותבת היא אמא לשתי בנות ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

للمقالة بالعربية: هون مشان أضل

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ