על פרסום סיפורי ההטרדות המיניות ומנהיגינו: סיכום ביניים

סמאח סלאימה
סמאח סלאימה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הטרדות מיניות
הטרדות מיניות: הטרדה מינית לא גוזלת חיי נשים, אך היא הפרשה מזוהמת מגופה של החברה הפלסטינית, שבעורקיה זורמת עליונות גברית (תמונת אילוסטרציה)צילום: ללא קרדיט
סמאח סלאימה
סמאח סלאימה

للمقالة بالعربية: قصص التحرش الجنسي والقيادات

ככל הפמיניסטיות, אני בעד נשים ובעד הקורבנות של הטרדה מינית. אני מאמינה להן ואני עושה כל שבידי לסייע להן. רוב הנשים שבחרו לחשוף את מה שאירע להן אינן מבקשות עונש או נקמה אלא הן רוצות להיפטר מעול שהכביד עליהן במשך שנים ארוכות. פרסום הסיפורים והעדויות שולח מסר שקורבנות ההטרדה אינן לבדן, שהן אינן פושעות ושרק יחד נוכל לשנות את המציאות שמאפשרת זאת, את הערכים והגישות הישנות והרעות.

לכל עמותה יש זכות לארגן קמפיין תקשורתי במסגרת סדר היום הפמיניסטי שלה, ואך טבעי שקמפיין אינטנסיבי ועוצמתי כל כך יגרום לרעש ויעורר דיון רב סביב הנושא. זה מה שנדרש מן העמותות הפעילות וזהו תפקידן. כך, למשל, עמותת "נעם – נשים ערביות במרכז" מלווה את סיפוריהן של קורבנות האלימות והפשיעה ומפרסמת במרחב הציבורי מידע על רצח של נשים ערביות על מנת לעורר מודעות ולפרק דעות רווחות בחברה ביחס לאלימות על רקע מגדרי.

האם הפושעים אוהבים את הפרסום? האם משפחותיהם תומכות ב"נבירה" ובהוצאת האמת לאור? האם המשטרה והרשויות שמגלות אזלת־יד שיטתית אוהבות את הביקורת? כמובן שלא. האם הנשים שנרצחו שבות לחיים? למרבה הצער לא. אך הצעד הראשון בדרך לשינויי הוא הפרסום, כיוון שאנחנו, כפעילות חברתיות ונשות מקצוע, משוכנעות שמגיעים לכולנו – גברים ונשים – חיים בטוחים יותר. מגיעים לנו חיים בלי אלימות, אפליה, דיכוי וגם הטרדה.

הטרדה מינית לא גוזלת חיי נשים ברמה הפיזית, אך היא הפרשה מזוהמת מגופה של החברה הפלסטינית, שבעורקיה זורמת עליונות גברית. זהו גוף שיש לחטא ולנקות אותו לחלוטין על מנת שיבריא. ישנם גברים שמנצלים לרעה את מעמדם הפוליטי, החברתי והמפלגתי כדי לפגוע בנו רגשית וגופנית ולהגיע לגירוי מיני דרך שליטה מדומיינת. התנהגות זאת נובעת מחינוך שגוי המעניק לגברים יתרונות ופריבילגיות בשל היותם זכרים.

שני הצדדים, נשים כגברים, יודעים ששמאזן הכוחות בין שני המגדרים נוטה לטובתם של גברים וכי יהיה קשה מאוד לשנותו. ידוע גם שמנגנון זה לא ייצא מגדרו על מנת לעמוד לימינן של נשים. זוהי מערכת שמתייחסת לקולותיהן של הקורבנות כאל קולות רקע מציקים משניים, שמכשילים את הנתיב הלאומי המוצלח. על כן, מנהיג מפלגתי שהטריד מינית ימשיך להטריד בלי פחד ויתמודד על תפקיד חדש במפלגה. אנחנו מכיריות היטב את התהליך הזה: מנהל בית ספר שהטריד מינית יעבור לפיקוח, והפקיד ההוא יתקדם בסולם לתפקידים בכירים. בעמותה שמנהלה הטריד מינית, ימשיכו במאבק למען שוויון וצדק, בסיוע מתנדבות מחו"ל, ודבר לא יקרה – השיירה תעבור.

הטרדות מיניות בחברה הערבית קיימות בצורה משמעותית במפלגות, בארגוני בחברה האזרחית, ברשויות המקומיות, במערכת החינוך ובמקומות עבודה. הנשים הערביות חיות במציאות כואבת ומביישת, שמגבילה את התקדמותן המקצועית והאקדמית ומשפיעה קשות על חייהן הרגשיים והמשפחתיים.

פרסום העדויות, כולל שמות המטרידים, הוא צעד אמיץ מאין כמוהו ואני סמוכה ובטוחה שעמותת "א־סיוואר" נקטה בכל האמצעים כדי להגן על הנשים ולציית לרצונותיהן. ההאשמות כאילו "א־סיוואר" ניצלה את הנשים לסגירת חשבונות פוליטיים, הן דברי הבל. עמותת "א־סיוואר" גם אינה מחויבת לפרסם את תגובותיהם של אלה ששמותיהם הוזכרו כמטרידים. זוהי דרישה מוזרה ביותר מארגונים פמיניסטיים, שאין להם כלים משפטיים וחוקיים, הם אינם כפופים לכללים העיתונאיים ולא חייבים באיזון, כפי שנדרש לעתים מכיסוי תקשורתי. אין זה תפקידנו.

יתר על כן, בתקופה האחרונה נוכחנו לראות את השפעת המאמרים והפלטפורמות שניתנו לאלה ששמותיהן הוזכרו בעדויות על הטרדה מינית, על מנת להגיב לדברים שיוחסו להם. הגברים האלה אינם זקוקים לשום פרסום או פלטפורמה מצד העמותות הפמיניסטיות, להציג שם את טיעוניהם. יקיריי, אנחנו לא בערוץ "אל־ג'זירה".

האשמת עמותת "נשים נגד אלימות" בכך שנתנה זכות תגובה אך ורק כאשר האיש ששמו הוזכר כמטריד היה קשור למפלגת בל"ד ולא לחד"ש, אינה ראויה להתייחסות. גם פנייתם של חלק מהגברים לתיאוריות קונספירציה גלובליות נגד מנהיגי העם הפלסטיני איננה אלא זלזול באינטליגנציה של כולנו. הם מאשימים את העמותות הפמיניסטיות באיום על השיח הלאומי ובסימון ורדיפת מנהיגיו זקופי הקומה והאמיצים, באמצעות מימון זר ועוין.

הגבר שיצא בנאומים חוצבי להבות על חירויות הפרט במדינה הקולוניאלית, לאחר ששמו הוזכר כמי שכפה את עצמו על מתנדבת, הוא אדם דו פרצופי. הוא זה שמהווה איום אמיתי על עם שמתנגד לדיכוי, לכיבוש, לגזל ולאפליה. מאסנו בהצהרות הפומפוזיות הללו. בכל פעם שאנחנו מכוונות את אלומת האור אל רעה חולה בחברתנו, מאשימים אותנו, כפמיניסטיות, ברדיפה ועריפת ראשים. לכן החשיפה שלנו של להטרדות מיניות ואלימות כלפי נשים, נחשבת למעשה הרסני למרקם המשפחתי והחברתי.

אם אנחנו מכוונות את אלומת האור אל בתי הדין השרעיים ולשוביניזם הגואה בהם – אנחנו איום על הדת ועל עצמאותנו התרבותית והדתית בצל הישות הציונית. אם אנחנו מעודדות נשים להצביע ולהשפיע – אנחנו מוקעות כבוגדות במולדת בשירות ובמימון זר. שיח ההנהגה אינו נותן אמון במשטרת ישראל אבל אותם פעילים שהוזכרו בעדויות כמטרידים מינית, ידרשו מן הקורבנות להגיש תלונה במשטרה. וכשגברים פלסטינים מתנגדים ומסרבים לשתף פעולה עם המשטרה, הם גיבורים. אבל כשנשים פלסטיניות מסרבות לפעול רק במסגרת מערכת המשפט הישראלית, הרי שמדובר בשקרניות. בקיצור, תעזבו אותנו בשקט. די לחלוקת ציונים על פטריוטיות, די להאשמות בבגידה ודי להפרחת קונספירציות.

בכל הדיונים שהשתתפתי בהם אמרתי בכנות שעדיין לא מצאתי, מנגנון צודק שיאפשר לגבר ששמו הוזכר כמטריד מינית, פלטפורמה ממנה יוכל להגן על עצמו. אם יש סיכוי של אלפית אחוז שהוא לא עשה את מה שמיוחס לו, יש לאפשר לו להשמיע את קולו, להגן על עצמו ולהבהיר את עמדתו.

התגובה התוקפנית, האיומים והמלחמה התקשורתית לא יועילו לאף אחד מן הצדדים. אינני מתכוונת בכך לחבר הכנסת שהביע את צערו לנוכח אחת העדויות וקיבל על עצמו את האחריות (אם כי טען שלא זכור לו המקרה והוסיף כי ייתכן שאקט מסוים פורש שלא כהלכה). אני רואה בהתנהגות זו בגרות פוליטית, שכן זוהי תגובה מקובלת שאני מכבדת ומקבלת, אך כל מה שנוגע לקבלת הסליחה והחרטה, הרי שזה כבר עניינה הפרטי של הנפגעת.

נשים ערביות, הצביעות הזאת פוגעות בכולנו בטווח הארוך ומזיקה למאבקנו כמיעוט לאומי שנאבק למען חירות שיוון וצדק. היא מוכיחה כי הערכים הפוליטיים, סדר היום המפלגתי והמאבקים הלאומיים, לעולם לא יצליחו כל עוד מחשבותיהם, התנהלותם, מעשיהם, כוונותיהם והרהורי־ליבם של אלה העומדים בראשם הם פטריאכליים ושוביניסטיים.

للمقالة بالعربية: قصص التحرش الجنسي والقيادات

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ