השלום שלו: בלי כיבוש, עם מדינה פלסטינית, קשרים על בסיס אישי

"אצלנו האופטימיות מובלת על ידי ההנהגה, מערפאת עד אבו מאזן. בהתחלה הייתה תקווה למחוק אתכם, עכשו יש תקווה לשותפות אתכם"

אברהם בורג
אברהם בורג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלמדני בביתו 2019
אברהם בורג
אברהם בורג

للمقالة بالعربية: فدائي

מוחמד אל-מדני – פלסטיני ישראלי שלחם עם פתח וכיום הוא לוחם שלום- אברהם בורג

מוחמד אל-מדני, יו"ר הוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית, נולד בכפר סבת שחרב ב-1948. הוא גדל בדבוריה למרגלות התבור ואחרי מלחמת 1967 עזב את ישראל והצטרף לפתח. הוא איש שלום פלסטיני. קול יוצא דופן, עצמאי, דעתן ולא ממסדי.

הרבה שנות היכרות בינינו, עשרות מפגשים ומאות שעות שיחה. הוא פלסטיני גאה, מתוחכם פוליטית, מרושת בתוך ישראל ואקטיביסט. ואם בכך לא די, הוא הומניסט חסר תקנה. ליברמן ונתניהו הבינו כי היום שבו הרעיונות של מוחמד אל-מדני ינצחו, יהיה היום הראשון לסוף הסכסוך ולתחילת השלום. וזה כנראה מסוכן להם מאוד ולכן במשך שנים אסרו את כניסתו לישראל.

נפגשנו בשבוע שעבר ברמאללה. בבוקר אמר נשיא הרשות מחמוד עבאס, שנתניהו הוא המכשול הכי גדול לשלום, ובערב אמר היועץ המשפטי לממשלה דברים על אודות מסוכנותו של נתניהו. אל-מדני כבר ראה הכל. דקויות קטנות לא מלהיבות אותו וקשיים גדולים לא מרפים את ידיו. לוחם חירות ופציפיסט. על הקיר תמונות הר תבור, הטרסות השבורות של כפרו, ואימו – אישה יחידה ומיוחדת. ילד נכבה עצוב, לוחם אמיץ בשורות הפתח, איש רעים עדין, מארח נדיב.

"אף פעם לא הביאו אותו לקבורה – טמנו אותו בבאר עם עוד הרוג וזהו"

אזכור השם הר תבור מעלה בו גאווה ועוצמה וזיכרונות ילדות, הוא אומר. "הייתי עולה על ההר כדי להשקיף רחוק. התבור זאת התקווה. בכל הפעמים שעליתי על ההר להתבודד ולהרהר, רדפה אותי השאלה למה המציאות כל כך לא נכונה. אז לא הייתה לי תשובה".

הוא בן 70 ומשהו, וזיכרונותיו הראשונים קשורים בנכבה: "ב-1948 אחי נהרג על ידי היהודים. אבא יצא לחפש אותו, בלילה, בשדות שסביב סג׳רה – כפר תבור. הלילה היה חשוך. מדי פעם אבא הדליק את מצית הסיגריות שלו כדי לראות איפה הוא נמצא. בשדה הוא נתקל בגופה של אחי, נגע בה וידיו גואלו בדם. הוא חזר הביתה ולא גילה לאימא שמצא אותו. רק לדוד שלי הוא גילה את הסוד ולאימא הוא סיפר שהילד עזב עם שיירות הפליטים לסוריה.

"אף פעם לא הביאו אותו לקבורה – טמנו אותו בבאר עם עוד הרוג וזהו. כעבור שנה אבא מת משיברון לב והותיר את אימא לבדה, שכולה ואלמנה. על אף הצער הנורא על החורבן ועל מותו של אבי, ועם הציפייה המתמדת לשובו של אחי – שעד יומה האחרון היה לה מקור לגאווה, אימא האריכה ימים ונפטרה בשיבה טובה בשנת 2000".

איך בכל זאת נודע לה?

"במקרה. מכיוון שאיבדנו את רכושנו במלחמה ונהיינו עניים, אימא יצאה כל יום לעבוד כדי לפרנס אותנו. מדי בוקר היא הייתה הולכת לכפר תבור, למסחה, לחפש עבודה. אחד המעסיקים היהודים, שהיה בוחר מדי יום כמה עובדות מבין כל מבקשות העבודה, לא בחר בה באחד הימים. הקבלן שהביא אותה ניסה לשכנע אותו: 'היא אם שכולה, אלמנה שמגדלת לבדה ילדים קטנים'. המעסיק היהודי התחיל לשאול את אימא מאיפה היא ומה עלה בגורלו של אחי. ואז אמר לה ישר בפנים: 'הכלב הזה התחיל לירות עלינו עד שהתחמושת שלו נגמרה'. לשאלתה מה הם עשו לו הוא סירב לענות, אבל היא הבינה".

ילדות כזאת לא מולידה שינאהשנאה?

"בימים הרחוקים ההם כל הזמן חשבתי על נקמה. הכנתי את עצמי לשלב שבו אהיה מסוגל לנקום את דם אחי. זה לא היה הקושי היחיד בילדות. לא היה לנו כסף וכשכל הילדים יצאו לטיולים אנחנו נשארנו בבית. הילדות היתה סבל יומיומי כשכל הכאבים קשורים זה לזה".

אל-מדני מכיר את כל מנעד הרגשות האישי והלאומי, אך ניכר בו שאת הסיפורים האלה הדחיק הרבה מאוד שנים. הוא נשנק, קם מהכיסא והלך לחדר השני. אחרי כמה דקות הוא חזר עם כוס מים ביד והמשיך: "בבית הספר פגשנו תלמידים יהודים מהסביבה, שבאו לביקור בבית הספר שלנו. הייתי בכיתה ה' וזאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי ילדים יהודים. עם אחד מהם, ילד בשם דני, התיידדתי. מאוחר יותר אנחנו ביקרנו אצלם בקיבוץ עין דור. קיבלו אותנו מאוד יפה ואני בירכתי בשם הכיתה שלי, כי העברית שלי הייתה הכי טובה. כל זה הוליד בי מבוכה עצומה: יש את היהודים שהרגו את אחי, ויש את דני והחברים שאני מכיר. ואני קרוע מבפנים: מי אלה היהודים, החברים או ההורגים?"

"אחד האנשים במקום קרא לי הצידה ושאל, 'אתה רוצה להיות פידאי, לוחם?' כל גופי רעד"

גם אמא שלך חשה קרועה?

"אימא הייתה אישה עם עוצמות בלתי רגילות. אחרי שהתאלמנה רצו להשיא אותה מחדש, אבל היא סירבה בתוקף, לא הייתה מוכנה שמישהו אחר 'ישלוט על הילדים', כפי שהיא אמרה. כל חייה היא נאבקה למעננו, עבדה בשדות, בשמש ובקור, כדי לפרנס אותנו. היא לימדה אותנו גאווה – לא להישבר ולא להזדקק. לא לגנוב, גם כשקשה, ותמיד לשמור על הערכים. היא גם לימדה אותנו על הזהות שלנו מאיפה באנו".

מאיפה באתם?

"מכַּפר סַבְּת. האדמות שלנו סופחו ליבנאל ולשדה אילן. כשאימא עבדה באדמות שהיו שלנו, שניתנו לצ׳רקסים מכפר קמא או ליהודים ביישובים הסמוכים, היא לא הפסיקה לבכות. לפעמים היא הייתה מראה לנו את חורבות הבית והכפר. ואף פעם לא חדלה מלטפח בנו את התקווה. שיום יבוא ונחזור".

מה עשית עם המטען הרגשי הזה?

"הייתי צעיר שקורא הרבה וצפו בי המון שאלות: מה זאת ישראל הזאת? ומה הקשר בינה לבין הזהות שלי? מצד אחד, היו אלה הימים הראשונים של הפדאיון – הלוחמים – שהסתננו מהגבול הסורי ואני אמרתי לעצמי: זה לא נכון מה שהם עושים. להרוג אזרחים. ומצד שני, ההתנהלות הישראלית היתה לי קשה ושגויה.

"שבוע אחרי סיום הממשל הצבאי ב-1966, הלכתי עם חברים ליום שוק בעפולה. עד היום אני לא יכול להוציא מהראש תמונה של יהודייה יחפה, מחזיקה את הנעליים בידיים ומרביצה בהן לערבי, רק כי הוא ערבי. אני הייתי באמצע, בין הפדאיון שהורגים והיהודייה שמשפילה. מילדותי הייתי תמיד מפשר ועושה שלום. אני שונא נשק ושונא צבא או קריירה צבאית. אני נגד מלחמות, נגד אלימות".

אז איך עזבת הכל כדי להתגייס לפתח של הימים ההם?

"מיד אחרי מלחמת 67', ההסתדרות ארגנה טיולים לשטחים הכבושים, אז נסעתי איתם לירושלים המזרחית, בית לחם, נבלוס וג'נין. ברמאללה נכנסנו לחנות בגדים והתפתחה שיחה עם האנשים במקום. שאלתי, 'למה לדעתכם צבאות ערב הובסו? למה ישראל ניצחה?' אחד האנשים במקום קרא לי הצידה ושאל, 'אתה רוצה להיות פידאי, לוחם?' כל גופי רעד. הוא ראה שאני נבוך ולא לחץ. רק סיפר לי מתי הוא נמצא בדרך כלל בחנות ואני המשכתי את הטיול עם הקבוצה.

"נכון שאתה נגד אלימות, אבל נסיבות החיים כופות זאת עליך. צא והילחם בייאוש'"

"שבוע שלם התלבטתי, ובסופו החלטתי שכן, אני רוצה להילחם. כי לא הייתה תקווה. כי אי אפשר היה לעשות הפרדה בין האישי לציבורי. הטראומה המשפחתית והתבוסה הלאומית התחברו להשפלות מתמשכות של היהודים, ולא השאירו לי ברירה. אמרתי לעצמי שוב ושוב: 'נכון שאתה נגד אלימות, אבל נסיבות החיים כופות זאת עליך. צא והילחם בייאוש'".

אפשר לומר שאל-מדני התבגר ועיצב את השקפת עולמו בתנועת הפתח. "תמיד היו הרצאות ומפגשים פוליטיים והיה קו ברור: אנחנו נגד הציונות והכיבוש, לא נגד היהודים", הוא אומר. "במאבק מצאתי תקווה ורכשתי  חברים כמוני. שם, דווקא שם, ניתנו לי הכלים להתגבר על הרבה מהדילמות הפנימיות".

אבל נכנסת לעימות עם המדינה בה נולדת כשהמשפחה שלך גרה בה.

"הנושא הלאומי גובר על האישי, אבל גם בתוך התפיסה הלאומית היה לי תמיד מקום למחשבה על 'האחר'. אחרי שנים של קריאה ולימוד ושיחות ומחשבות, הגעתי למסקנה ששני העמים שלנו הם קורבנות של הקולוניאליזם. הרי לא רק ישראל נלחמת בנו, גם מנהיגים עריצים דיקטטורים נלחמים בעמיהם – וכולם משרתים את האינטרס האישי והקולוניאליסטי שלהם. אני תמיד מחפש את ההקשרים היותר רחבים של הסכסוך, אולי לכן אף פעם לא הייתי בזרם המרכזי. אני זוכר את הערב שבו הליכוד עלה לשלטון לראשונה, במאי 1977. כולם היו מזועזעים,  ואני אמרתי, 'אולי דווקא איתם נגיע להסדר".

היית בפלסטין, בירדן, בבירות, בדמשק בתוניס, עכשו ברמאללה. לאן אתה שייך? לאן אתה מתגעגע?

"אני לא מתגעגע. חזרתי לפלסטין ב-96 עם הסכמי אוסלו. אחי נפטר אז והלכתי ללוויה, אבל בלי נוסטלגיה. כשהייתי קטן נסענו פעם לטיול בכינרת והיינו צריכים לכתוב על זה חיבור. כולם כתבו על הטבע, היופי והמים ואני כתבתי על המקום שבו אני ארגיש טוב ואהיה מאושר. מאז לא השתנה בי כלום. אני מרגיש בבית רק במקום שבו יש לי אפשרות לעצב לעצמי את רצונותיי. כשגורשנו מירדן (בספטמבר השחור, 1970) היו שהתגעגעו לירדן, ואחר כך לסוריה, ללבנון או לתוניס הטובה. אני אף פעם לא התגעגעתי".

איך נהפכת מלוחם לאיש שלום?

"אפילו בשנות השבעים דיברתי על שלום. כן, הייתי לוחם, אז נלחמים. בכראמה ובכל החזיתות נלחמים והורגים. ומה הלאה? כמו הרבה אנשי צבא ישראלים, שפושטים מדים ורוצים שלום, גם אני הגעתי למסקנה שאי אפשר לחסל את ישראל. הבנתי של "אחר" היהודי יש זכות לחיות בדיוק כמו לי, ובלבד שהזכות הזאת לא באה על חשבוני ועל חשבון הקניין שלי ושל בני עמי. יש כאן מספיק אדמה וארץ לכולם".

"הבנתי של "אחר" היהודי יש זכות לחיות בדיוק כמו לי, ובלבד שהזכות הזאת לא באה על חשבוני ועל חשבון הקניין שלי ושל בני עמי. יש כאן מספיק אדמה וארץ לכולם"

איך נראה השלום שלך?

"סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית והסדרת יחסים שיושתתו על קשרים אישיים בין המנהיגים והעמים, ועל קידום האינטרסים המשותפים. לא ייקח הרבה זמן מרגע שהשלום יפרוץ והמתחים ייעלמו. אם הייתי יכול, הייתי שואל שוב ושוב את ראש ממשלת ישראל: האם יש לך מדיניות שיכולה להבטיח את הישרדותה וקיומה של ישראל לאורך זמן באזור?"

אבל מדיניות הכיבוש ניצחה, לא?

"ממש לא. בוא נחשוב איפה התחולל השינוי. השינוי הפלסטיני מורכב משתי מגמות – ייאוש ואופטימיות. יש אנשים מיואשים אבל האופטימיות מובלת על ידי ההנהגה, מערפאת עד אבו מאזן. בהתחלה זאת היתה תקווה למחוק אתכם, עכשו זאת תקווה לשותפות איתכם. אבל זאת תקווה שנתונה בסכנה. אם לא ננצל את הזמן שאבו מאזן כאן כדי לצקת את יסודותיה, הייאוש עוד ינצח.

"בצד הישראלי הרוב רוצים לחיות בשקט, כמו כל אדם. אפילו הלוחם בשדה הקרב לא רוצה למות. העם רוצה שלום ולישראל יש את העוצמה הצבאית כדי לעשות שלום, אבל בניגוד אלינו המנהיגות שלכם מפיצה פחד וייאוש. כדי לשמור על האינטרסים הקולוניאליסטים שלהם הם נלחמים בכל גילוי של תקווה משותפת. מדיניות ההפחדה שלהם באה על חשבון האמונה והאופטימיות.

"אני מאמין שעם שינוי בהנהגה הישראלית ייווצרו מחדש בסיסי שותפות. זה יעצים את התקווה הפלסטינית ושוב תהיה תקווה משותפת עם משימה אפשרית: לחיות יחד על אותה חלקת אדמה".

הכותב ראש הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית 

للمقالة بالعربية: فدائي

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ