כך תראה פלסטין

האינתיפאדה השנייה הייתה טעות אסטרטגית של שני הצדדים

אברהם בורג
אברהם בורג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאסר ערפאת ורבין לאחר קבלת פרס נובל על חתימת הסכמי אוסלו, ב-1994
אברהם בורג
אברהם בורג

للمقالة بالعربية: فلسطين المستقبل

סם בחור הוא איש אמיץ, ביקורתי ודעתן. דעותיו נחרצות ונוקבות וכמו עוד כמה מבני דורו ברחבי פלסטין הביקורת שלו מופנית לא רק כלפינו הישראלים הכובשים אלא גם פנימה כלפי החברה הפלסטינית ומוסדותיה. בחור הוא פלסטיני אמריקאי, אקטיביסט ותומך ב  BDS אבל יודע היטב איפה עוברים גבולות האפשרי והרצוי.

בחור נולד ביאנגסטאון, אוהיו. לאבא פלסטיני מוסלמי שהיגר מאל בירה לארצות הברית ב 1957 ואמא אמריקאית נוצרית ממוצא לבנוני.

״הסביבה שלי באוהיו הייתה כולה דו לשונית, דו תרבותית; אמריקאית ופלסטינית״. ב1982 - ישראל פלשה ללבנון ובחסותה בוצע הטבח בסברה ושאתילה. בחור, אז סטודנט צעיר, הצטרף למחאה הפלסטינית העולמית הם אירגנו מסע לוויה לזכר הקרבנות. ארונות מתים, הספדים והכל. כולם באו. אף אחד לא נשאר בבית להשגיח על הסבתא החולה שלו. בחזרה הביתה הסתבר שהבית עלה בלהבות, הסבתא נכוותה קשה ונפטרה כמה ימים לאחר מכן. ״בראש שלי השכול האישי והטבח המזעזע התחברו לזיכרון אחד. שהתניע את תהליך השיבה שלי לפלסטין".

בסוף לימודיו, מדעי המחשב, פרצה האינתיפאדה הראשונה. ״החלטתי לבא, בעצמי וללמוד מקרוב מה קורה כאן. וכשהבנתי את משמעות ההתקוממות התחלתי לארגן ולהביא הנה את המשלחות שלי. בינתיים הסכם אוסלו בא לעולם. ״אני בטח אחד מ 12 היחידים בעולם שקראו אותו״. קרא והתאכזב.

אני תומך ב BDS . ויש לי ביקורת. זאת מחאה אזרחית ראויה. עממית ולא אלימה.

לא מצא שם רמז לסיום הכיבוש, את התקווה הגדולה לעצמאות העם והארץ. אבל בת זוגו שרצתה לחזור לפלסטין, לחיות לידם של קרובי משפחתה שכנעה אותו לחזור וגם לקרוא את ההסכם בעיניים עסקיות. הם חזרו והיו לחלק מהקהילה העסקית החדשה של פלסטין. הוא בעלים של חברת ייעוץ אסטרטגית, מעורב בהשקעות, בייעוץ, חבר בדירקטוריונים ובעשייה כלכלית. הוא מעורב בעוד הרבה מאד פעילויות בין היתר בחשיבה אסטרטגית על עתיד פלסטין, בהסברה כאן בפלסטין ובעולם כולו.

אתה בעצם הצד השני של ״השלום הכלכלי״ של נתניהו?

בדיוק להיפך ממנו. אני מאמין שהתנגדות כלכלית הוא אפשרית. אם ישראל עושה הכל לדחוף אותנו מחוץ למקום זה הרי שההתנגדות הכלכלית שלנו מגוננת עלינו. אנחנו מייצרים עבודה, עסקים ותעסוקה ומשאירים כאן את האנשים. שומרים אותם מחוץ למעגל האלימות כי יש להם מה להפסיד.

כשהקמתי את הפלזה שופינג סנטר הייתה בתוכו רשת עצמאית של מרכולים. שחזרתי שם את המרכול של אבא מאוהיו, כי לא היה לי ניסיון אחר. קראתי לרשת ׳בראבו׳, כי הצלחנו לסיים את הפרויקט תוך כדי האינתיפאדה. אקטיביסטים באו אלי ואמרו: אתה מקים את הסוּפר הכי גדול בפלסטין אז אתה צריך להצהיר: בלי מוצרים ישראליים,שקלתי זאת ברצינות. הרגשות אז סערו. הבאתי את זה להנהלה ודנו וגיבשנו אסטרטגיה אחראית ועקרונית בה לא נמכור שום מוצרים מההתנחלויות.

אז אתה תומך BDS

אני תומך. ויש לי ביקורת. זאת מחאה אזרחית ראויה. עממית ולא אלימה. יש לנו בעצם שתי דרכים להתנגד לכיבוש. האחת – לשלוח ארונות מתים חזרה לתל אביב. והשנייה – לגבות מחיר כלכלי מוסרי מן הכיבוש.

עם האלימות הפסדנו. המעבר להתנגדות לא אלימה הוא עדות לבשלות פוליטית. הבנו שאלימות לא עובדת אבל אנחנו לא מוותרים ולא נכנעים בפני הכיבוש.

האינתיפאדה השנייה הייתה טעות אסטרטגית של שני הצדדים. הטעות שלנו הייתה שחשבנו שהאלימות יכולה לקדם את המאבק שלנו – היא לא יכולה. אנחנו חייבים להיות יותר יצירתיים, להישאר לא אלימים, לכונן בריתות, לחזק את תנועת הסולידריות העממית שלנו. זהו תפקידה של החברה האזרחית. בהתנגדות הלא אלימה, ב BDS  וגם במאמצים הדיפלומטיים שלנו במוסדות הבינלאומיים.

האינתיפאדה השנייה הייתה טעות אסטרטגית של שני הצדדים. הטעות שלנו הייתה שחשבנו שהאלימות יכולה לקדם את המאבק שלנו – היא לא.

יש לזה גם יתרונות מדיניים. קשה לגייס תמיכה מקומית ועולמית למאבק אלים. בכל פגישה שלי עם קהלים אמריקאים אני אומר להם: אם אתם לא אוהבים את BDS. תמצאו דרך לא אלימה אחרת לשכנע את ישראל שהיא לא יכולה להמשיך עם הכיבוש לעולם.

ומה הפתרון שלך?

אופי הפתרון המדיני היה אצלנו הרבה מאד זמן בגדר טאבו. לא קיימנו דיון ציבורי של ממש על סוג המדינה שאנחנו רוצים וצריכים ומה היחסים העתידיים שלה עם ישראל. אני אישית עדיין תומך בעיקרון שתי המדינות. הפתרון שלי דומה מאד להחלטת האו״מ המקורית: שתי מדינות, איחוד כלכלי וירושלים בינלאומית ומשותפת. בלי חומות ומחסומים.

איפה עוברים הקווים האדומים שלך? ולמה אתה פוגש אותי?

האזרח הישראלי לא האויב שלי, ממשלת ישראל היא הכובש שלי. אני פוגש בישראלים, כדי לחנך אותם אודות המציאות המשותפת והמציאות בשטח. כשהייתה לי גישה ישירה לישראל, כאמריקאי, היו לי המון מגעים. ותמיד חיפשתי יחסים של שותפים. מיום שקבלתי ת.ז. פלסטינית המגעים שלי פחתו. אין לי יחסים מוסדיים או עסקיים עם ישראל. אבל יש לי מאות קשרים עם ישראלים. רובם ממוקדים בזכויות אדם ופוליטיקה.

מה הכיבוש עושה לך? איפה הוא פוגש אותך?

׳איפה לא? חכה רגע. הוא משחק עם הטלפון החכם שלו והנייד שלי מודיע שקיבלתי ממנו מייל חדש. מאמר נוקב – נוסף של סם – על 101 הדרכים המדכאות, האכזריות, המיותרות והטיפשיות בהם הכיבוש הגלוי והסמוי מדכא את היחיד והרבים בפלסטין שלו. הגבלות מנהליות שלא קשורות כלל לאובססיית הביטחון של ישראל. וכל תכליתן הפגנת כח וזריעת יאוש. ״אני מקבל את ההכרה שהמנהיגות שלנו הכירה בישראל. משם ואילך אני כל הזמן מחפש דרכים לקיום יחסים של חיה ותן לחיות, לא משחק משחקי סכום אפס. אני מודאג מהייאוש הפלסטיני ומהצפת הרעיון של חזרה מההכרה בישראל. אנחנו חייבים לזוז קדימה לא לסגת אחורה.

אני רוצה לתקן את החברה שלי גם במישור הפוליטי. כתבתי לאחרונה מכתב גלוי לנשיא עבאס.

מה אתה רואה בישראל?

נקודת ההתייחסות שלי היא לא ישראל. העולם גדול ויש בו עוד מקומות ללמוד מהם. עם זאת יש דברים חיוביים בישראל. למשל; אחת החולשות שלנו היא מערכת החינוך, ואצלכם זאת נקודת כח. כל מי שרוצה להיות מעורב יכול למצא תפקיד אזרחי: בבתי הכנסת ואו בעמותות. והסך הכל הוא חברה אזרחית מעורבת ואקטיבית ולא פאסיבית. החברה שלנו לצערי עדיין פאסיבית. זאת ועוד ישראל משקיעה בתשתיות דרכים, התפלה, תשתיות אסטרטגיות. אצלנו חסר תכנון והשקעות אסטרטגיים בסדרי הגודל האלה.

אתה מאד ביקורתי כלפיכם כפלסטינים

אני רוצה לתקן את החברה שלי גם במישור הפוליטי. כתבתי לאחרונה מכתב גלוי לנשיא עבאס. ציינתי בו שמונה נושאים שנועדו לפתח את המערכת הפוליטית המסוידת שלנו. אני מתוסכל מהדרך שבה המדינות התורמות ״חטפו״ את החברה האזרחית שלנו, ומנעו עד כה מאיתנו כחברה להיות הבלמים והאיזונים החיוניים של עצמנו. זה קריטי כי בהעדר פרלמנט אין לנו חברה פוליטית.

לאחרונה אני מראיין הרבה צעירים ומזועזע מהעדר מיומנויות עדכניות שיאפשרו להם להיות מעורבים במקצועות החדשנים. מערכת החינוך שלנו לא מטפחת חשיבה ביקורתית ויצירתית. ומערכת ההשכלה הגבוהה שלנו נפגעה קשות בגללכם. עם המחסומים והגבלות התנועה יש לנו אוניברסיטה על כל פירור אדמה כ 13 אוניברסיטאות. המוסדות הקימו שלוחות כדי להתקרב לסטודנטים. אבל אין לנו מספיק חברי סגל איכותיים לאייש אותן. ואילו מרצים זרים צריכים אישור של שלטונות הכיבוש. כך קרסה איכות ההשכלה שלנו.

אז מאיפה אתה שואב תקווה?

מהבנות שלי. אני מקווה שהן יחיו בפלסטין. שהן תבאנה את החינוך שלהן מ MIT והרווארד לשם בניית פלסטין לרמה הזאת. אני רוצה מדינה ברמת האוניברסיטאות הנ”ל ולא ברמת ירדן. אני מאמין שזה אפשרי.

ממרום גובהו סם בחור מחפש כל הזמן את האופק הבא. מסרב להתייאש. אם כל הפלסטינים היו כמוהו היה לנו הרבה יותר קשה, והיה לנו הרבה יותר טוב. ויהיה.

للمقالة بالعربية: فلسطين المستقبل

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ