פריחת הדובדבן

מאי ערו
מאי ערו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סרטים: האם באמת אנחנו צריכים לנסוע למרחקים כדי להיות קרובים יותר אל עצמנו?צילום: אי־פי
מאי ערו
מאי ערו

للمقالة بالعربية: إزدهار الكرز

"אני מתגעגע מאוד לאמא", אמר הנער ובכה בכי מר לראשונה מאז שאימו מתה בתחילת הסרט.

"אין אצלם זבובים", אמר האב בהיסח דעת.

"מה?" הבן לא הבין מה הקשר.

"זבובים. אין זבובים ביפן" השיב האב.

השיחה הזאת אולי נראית חסרת חשיבות לחלוטין, אבל בעיניי היא מחווה גאונית שאומרת הכל. כשאני מנסה לתאר במה עוסק הסרט "פריחת הדובדבן" אני נזכרת בעיקר בשיחה הזאת.

הסרט נסוב סביב התפוררות היחסים המשפחתיים בעידן המודרני ומדגיש בעיקר את העדר האינטימיות ביחסים אלה. עוד עוסק הסרט בחוסר היכולת שלנו לבטא במלים את כל מה שאנחנו רוצים לומר ולעשות. הסרט עוסק בחיים האמיתיים ומבטא אותם דווקא באמצעות המוות.

אם לא ראיתם את הסרט הזה עד כה, מהרו וצפו בו לפני שיהיה מאוחר מדי. לא רק משום שהוא ירד בקרוב מן המסכים, משום שהוא סרט ישן וכבר אינו מוקרן בבתי הקולנוע, אלא משום שאת ואתה, כבני אדם, עלולים למות וחייכם עלולים לבוא אל קיצם וסרטים מצוינים כאלה יכולים להיות סטירת הלחי שתעיר אתכם לקחת ברצינות את החלומות שלכם ולהתחיל לפעול להגשמתם.

הבמאית והמפיקה הגרמניה דוריס דוריי הצהירה כי הסרט שלה הושפע מאוד מהסרט "סיפור טוקיו" של הבמאי היפני יסוג'ירו אוזו, הנחשב לאחד הסרטים החשובים שנעשו מעולם. בשני הסרטים, בעל ואישה נוסעים לבקר את ילדיהם ונכדיהם ולבלות איתם זמן, אך קשיי החיים המודרניים והעבודה מונעים מכך לקרות, וכך מוצאים עצמם ההורים קרובים פיזית, אך בעת ובעונה אחת גם רחוקים עד מאוד.

הסרט "פריחת הדובדבן" מגולל את סיפורם של רודי וטרודי, בעל ואישה גרמנים. האישה מגלה שבן זוגה סובל ממחלה סופנית שאין כל תקווה שיחלים ממנה, ולכן היא מסתירה זאת ממנו ומנסה לשכנע אותו בצורך לצאת לחופשה ולבלות עם המשפחה.

"בוא ניסע לבקר את הבן שלנו ביפן. אני כל כך רוצה לבקר בטוקיו", טרודי מנסה לשכנע את בן זוגה בעדינות, כשמעיניה עולים געגועים לבנה וניצוץ של תשוקה לבקר בארץ שמשמעות שמה "השמש העולה". אך רודי אינו מעוניין לנסוע ואינו מתעניין בכך ולכן השניים נוסעים לברלין שבה מתגוררת ביתם הצעירה והלסבית יחד עם בת זוגה, עם בנן, בת זוגו וילדיהם.

הסצינות מדגישות את מידת עיסוקם של בני הנוער בעצמם ובחייהם הפרטיים, וכי הם אינם מבינים את פשר הביקור הפתאומי, לא אוהבים אותו ולא מסתירים את התמרמרותם ואת חוסר סבלנותם בסצנות שעלולות להיות קשות לצופה המזרח תיכוני, שבוודאי יניע את ראשו בציניות ובדאגה ויגיד תודה לאל שלמרות הכל, ובייחוד בהשוואה לשני האומללים בסרט, הוא גידל את ילדיו לתפארת.

הסרט מגיע לשיאו כאשר טרודי מתה באופן פתאומי ומותירה אחריה את חלוק הקימונו המעוטר בפרחים המסמלים את כל הדברים שאהבה בשתיקה ושנאלצה לדחות משך חייה.

רק ברגע זה, כאשר הוא מאבד את האישה שהכילה אותו כשם ששמה הכיל את אותיות שמו, רודי מקיץ מתרדמתו. הוא מבין שבשל אופיו האנוכי והנוקשה הוא מנע ממנה את החלומות הגדולים שלה, גם אם היו פשוטים למדי, והתעלם מעוצמת האהבה שלה ליפן ומן הקשר הרוחני שהייתה לה עם התרבות היפנית.

בנחישות ותקיפות, מושך רודי את כספו מהבנק, אורז מזוודות ונוסע למסע גילוי עצמי ביפן, בה הוא פוגש את עצמו במלוא מערומיו ובדידותו. תחת סכנת הבדידות והניכור, הוא מוצא שאין לו את היכולת לתקשר באופן אמיתי ופשוט עם הבן שלו ועם כל מה שהוא רואה ומרגיש.

רק כאשר הוא יוצא מאזור הנוחות שלו, ומעז להתמודד עם פחדיו ועם מותה של אשתו, רודי מוצא את עצמו קרוב אליה. צעד אחר צעד, באמצעות ההתנסות בריקוד ובסיועה של נערה יפנית זרה הצעירה ממנו בשנים רבות, לומד רודי את צעדיו הראשונים בעולם של ריקוד הבוטו היפני ומצליח לתקשר באופן רוחני עם אשתו המנוחה.

מבלי לבקש רשות, לוקח אותנו הסרט הזה למעמקי נפש האדם. הוא מציע לך קומץ מן הסאקורה, פריחת עצי הדובדבן המייצגת את היופי, הנעורים ואת החיים בני החלוף, ואז משליך אותך למדינה שאנשיה חוגגים מדי את פריחת הדובדבן, "הנאמי",  בידיעה שהפרחים הלבנים העדינים ימשיכו להיות שובי ־ עין על העצים למשך עשרה ימים בלבד ואז ימותו והאדמה תתכסה במרבד יופיים. זוהי מדינה שאנשיה חוגגים את המוות עם החיים.

ראיתי את הסרט הזה בפעם השלישית ובכל פעם אני תוהה: האם באמת אנחנו צריכים לנסוע למרחקים כדי להיות קרובים יותר אל עצמנו? מהם הדברים החשובים באמת בחיים? מתי – אם לא עכשיו ממש – יגיע הזמן המתאים להגשים את החלומות?

בכל פעם מחדש מציבה היצירה הזו מראה לפניי ומאלצת אותי להתמודד עם עצמי ולבחון את ההתנהלות שלי בחיים – הדברים שאני רוצה לעשות מול הדברים שאני חייבת לעשות. היא מעמתת אותי עם האופי שלי, שגורם לי לדחות את חלומותיי ואת רצונותיי האמיתיים בניסיון לרצות את האחרים על חשבוני. היא מזכירה לי שהחיים נמשכים כל הזמן ושלא בטוח שיהיה לי זמן.

מכל הסיבות האלה אני ממליצה בחום לצפות בסרט זה המנער את האבק מעל רגשות ומחשבות רבות כשם שהוא מנער את הצופים עצמם, כפי שראוי שיעשה סרט טוב.

הכותבת מנהלת תחום שפות ביוזמות אברהם

للمقالة بالعربية: إزدهار الكرز

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ