זעתר בפריז

סלמאן נאטור
צמחי זעתר בישראל
סלמאן נאטור

للنص بالعربية: زعتر في باريس

זעתר בפריז

באותו בית קפה הומה בשדרות סן ז'רמן חזרתי לפתע אל ריח הקפה מבית סבי וסבתי, אל פניהם ואל קולותיהם.

ישבתי במקומי והתבוננתי ביושביו כמו אהבל, במבט מזרחי חשוד, ושבתי בהרהורי אל החָכָּוואתי, מספר הסיפורים הזקן של הכפר על הכרמל, מי שסיפר על הגיבור העז עַנְתָרָה אִבְּן שָדָאד ועל אבּוּ זַייד אלהילאלי הרוכבים על סוסיהם, ששים אלי קרב.

כשסיפר המספר את סיפוריו, הסתופפנו סביבו כולנו,

התקרבנו לגופו,

מבקשים לשמוע ראשונים את מוצא פיו.

סיפור על אודות תוצאותיו של דו־קרב בלב המדבר, על לבה של נערה  יפת תואר,

או על הערביוּת ועל גבורת הערבים.

אמרתי לחברי הפריזאי:

"העיר שלך החזירה אותי לכפר,

לכפרי הקטן.

אני מרגיש כאילו חזרתי אליו עכשיו,

לבי במזרח וגופי בסוף מערב."

חברי צחק מלוא פיו ואמר:

"מה שתוכל למצוא בפריז לא תוכל למצוא בשום מקום אחר. בטח שלא בכפר קטן שלא נמצא בכלל על המפה."

הסתכלתי עליו, ספק צוחק ספק רציני, ואמרתי:

"אין דבר שלא תמצא בכפר שלנו!"

חשתי פתאום כאילו אני מצוי בדו־קרב. כאילו אני מוכרח להוכיח את טענתי.

שאלתי: "האם יש בפריז זעתר ועכּוּבּ ?"

חברי הניד את ראשו לשלילה.

הרגשתי כאילו גברתי עליו בנוק־אאוט.

ואיך לא?

אנחנו הרי התפרסמנו כמי שהפכו את הזעתר לכלי נשק יעיל הנשלף כנגד האימפריאליזם.

תראו אותנו:

הם מורידים עלינו פצצות,

ואנחנו מרססים אותם בזעתר.

******

דאלית אלכרמל פינת לונדון

בלונדון הכיר לי מרואן חבר פלסטיני

שנולד בנאבלוס וגדל בעמאן.

הוא התחנך בבית ספר בעמאן והמשיך ללימודי מִנהל עסקים בלונדון,

שם הוא מנהל עכשיו את עסקי משפחתו.

אמר לי: "אתה מדאלית אלכרמל, נכון?"

אמרתי: "כן".

אמר: "תרצה לראות כאן בלונדון תמונה מהכפר שלך, שצולמה לפני שישים שנה?"

אמרתי: "בהחלט, זה בטוח יפתיע אותי."

הוא הוציא מתיקו תמונה ישנה,

וצמרמורת עברה בגופי.

במרכז התמונה נראו שלושה זקנים שישבו על ספסל אבן, מולם מונחים ספלי פינג'אן וקומקום מנחושת.

כל אחד מהזקנים החזיק בידו מִסְבָּחָה – מחרוזת תפילה, והם ישבו והביטו במצלמה כשעל פניהם ארשת תימהון.

כאילו אומרים: מה רוצה מאתנו האיש הזר הזה?

ניסיתי לזהות את שלושת הזקנים שבתמונה, אבל לא הצלחתי.

עם זאת יכולתי לומר שהחצר שהם יושבים בה נמצאת בשכונה המערבית.

על התמונה נכתב באנגלית:

Daliyat al-Carmel. Three old men. They do nothing

שאלתי את חברי הפלסטיני: "מאין לך התמונה הזו?"

השיב: "קניתי אותה כאן. בימי ראשון מתקיים בעיר שוק עתיקות שמוכרים בו כל מיני מציאות. ביניהן בולים ישנים ותמונות עתיקות, וכל מיני דברים שנמצאו בבתיהם של אנגלים זקנים שמתו זה מכבר ושהנכדים שלהם לא רצו לשמור."

כך עשו החפצים הישנים את דרכם מן הבית המחומם לקרן הרחוב.

"כנראה איזה תייר אנגלי ביקר בכפר שלכם וצילם את התמונה הזו."

אמרתי: "מוזר, מדוע החליט האנגלי הזה לצלם תמונה של שלושה זקנים שיושבים ולא עושים דבר? ואתה? מדוע בחרת את התמונה הזו מכל שאר החפצים שמצאת ברחוב?"

אמר לי:

"כי אני משתוקק לגעת בדור שבתמונה.

כך בלונדון,

וכך היה גם בעמאן.

כך היה בנאבלוס

וכך גם לפניה,

בכפר אלח'יריה,

הכפר שממנו באו אבי ואמי.

אבי נהג לספר לי על הכפר,

ואני תמיד הרגשתי כאילו גם אני חייתי שם אתם.

בראשי יש תמונות שמעולם לא ראיתי,

של בתי הכפר ושל רחובות הכפר ובתי הספר,

תמונות שלא עוזבות אותי לעולם.

אני יודע מהו צבע החלונות בבית הספר,

אני יודע איפה ממוקם שיח הריחן שצמח ליד כיתת הלימוד של אבי,

ואני יודע שהיו מנענעים את עליו בכל פעם שנכנסו לכיתה, כדי להפיץ את ריחו."

הוא עצר לרגע ולקח נשימה.

שאלתי את חברי הפלסטיני:

"האם אתה יודע למה הפך אלח'יריה?"

אמר: "אני יודע, אני יודע טוב מאוד.

אבל האם תוכל לספר לי בכל זאת אם נותר ממנו איזה דבר?

אין ספק שבדרכך לשדה התעופה חלפת על פני האדמות של כפרי הטוב, וכשטסת יכולת להסתכל עליו ממעוף הציפור.

האם עוד נותר בו לפחות בית אבן אחד שעומד על תילו ועץ אֶשְחָר עבות נטוע בצדו?"

للنص بالعربية: زعتر في باريس

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

מערבית: יונתן מנדל - עריכת תרגום: סלמאן נאטור ויונית נעמן

הטקסטים מתוך "הולך על הרוח", שלוש יצירות פרי עטו של סלמאן נאטור, שכונסו יחדיו ויצאו לאור בסדרת מַכְּתוּבּ مكتوب בשנת 2017. נאטור היה בין המייסדים של הסדרה אך הוא הלך לעולמו בפברואר 2016. הספר התפרסם שנה לאחר מותו והוקדש לו ולרוחו החיה. 

תגובות