מגלומן

מוחמד חוג'יראת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית קפה בקהיר, תחילת המאה ה–20. מרכז החיים
מוחמד חוג'יראת

للنص بالعربية: الجعظري

פתחי עלא אַלדִּין עמד והתבונן בבאי בית הקפה שמול לשכתו. הם נראו נבולים בגלל החום הכבד. היה זה חודש אוגוסט. האספלט בפתח בית הקפה כמו העלה גלים מעוצמת החום. ממימי הניקוז שבפתח בית הקפה עלה חום צורב. הוא התמזג במהירות עם עשן הנרגילות המתעבה באווירו של בית הקפה, והתפזר בעדינות בחלל שמחוצה לו. נשימתם של יושבי בית הקפה היתה חד־גונית, כאילו היא מביעה מעין טינה ומיאוס מישיבתם הממושכת שאין לה סוף. 

פתחי חש רצון עז לצאת מלשכתו המבושמת. הוא גמע במהירות את הקפה הקר שלו וכיבה את המזגן הגרמני, יצא גורר את רגליו הכחושות כדי להגיע אל בית הקפה שבפתח לשכתו. זה שנים – ובעיני תושבי העיירה שנים רבות, שנים שיימשכו עד שאללה יירש את האדמה על תושביה – שפתחי עלא אלדין הוא הקובע את הנהגת העיירה כלפי חוץ ובתוכה, הוא הממנה את הפקידים והמורים, הוא האחראי לאספקת החשמל והמים, הוא אף מתערב בנישואי הצעירים. 

כאשר נכנס אל בית הקפה, הרגיש שביעות רצון . הוא נהנה מעקיצות הרצפה בשל החום הכבד, התמתח כאילו הוא עושה תרגילי התעמלות, ניפח את חזהו כמבקש שעשן מימי הניקוז יתמזג עם עשן הנרגילות. חיוכים מזויפים (נבוכים) עלו על פני יושבי בית הקפה הזועפים עם הופעתו של האורח החדש. כל היושבים איחלו לו – בפניו – חיים ארוכים כדי להינצל ממנו, בעוד בלבם פנימה איחלו לו מיתה שחורה כדי שיֵצאו אל אוויר האור והחירות. 

פתחי ישב בודד בפינה המערבית של בית הקפה המשקיפה על מבקריו, ושממנה אפשר לראות גם את הנכנסים והיוצאים בפתחו. אחרי שנשף את עשן הנרגילה שלו, אמר בקול רועם שכל היושבים בבית הקפה וכל העוברים על פניו יכלו לשמוע: "לא נותר לי אלא למות. שתהיה לי הלוויה שבני העיירה ידברו עליה בפגישותיהם המתמשכות הבלתי פוסקות". 

בערב הוא שב אל ביתו. פשט את בגדיו והשתרע על הספה השחורה במרכז חדר ההסבה המפואר שלו. הוא ביקש מאשתו החדשה לבדוק אותו מכוח הכשרתה כאחות. היא העבירה את ידה הקטנה הרכה על בטנו הצנומה וליטפה את צלעותיו הבולטות, את זרועותיו ושוקיו כאילו עברה על שלד העצמות כולו. העבירה את ידיה  פעם נוספת כדי להגיע אל מבושיו, ואז אמר לה בקול רועם שהיתה בו גם נימה של צהלה ולעג: "את תישארי בתולה, יפהפיית העיירה!" היא ענתה לו בחיוך דהוי וחיוור, כשהיא ממשיכה לשחק במבושיו: "אין יפהפייה בעיירה שתישאר בתולה אחרי שהיא תהיה במקום שאתה נמצא בו". אמרה זאת כאילו היא מתאמצת להחיות מת. 

- "אני נשאתי אותך לאישה מפני שאת בתו של ידידי הקרוב, כדי שתטפלי בי כאחות" – אמר כך וציפה לראות מה תהא תגובתה. 

- "אומרים שאתה במצב בריאותי מצוין", אמרה. "ושאתה רק משחק אותה חולה כדי לעורר אהדה בקרב בני העיירה", אמרה כך והתרחקה ממנו, ועמדה כמו פסל מצרי מול החלון המשקיף על שדותיו הנרחבים של פתחי עלא אַלדִּין ועל קהל העובדים שגם הם היו שייכים לו. 

היה זה לילה משונה. עננים שחורים ריחפו מעל בתי העיירה אף על פי שזה היה חודש אוגוסט, ולא נראו כוכבים בשמים. הרוח נשבה ונשאה עמה את הריחות הצוחנים העולים מן השדות השוממים. 

פתחי עלא אלדין הוא אדם המיטיב לשתוק. הוא לבש את הפיג'מה שלו, ישב על כורסת העור וצפה בשתיקה באפר הסיגריות שלו המתפזר מן המאפרה העשויה אלבסטר שחור. נראה שמחשבותיו מובילות אותו לסוגיית מינוי מואזין (קורא לתפילה) חדש לעיירה. הוא שקע בשתיקה ארוכה בעודו מביט במינרט של המסגד הגדול הנשקף מבעד לחלון וכאילו מזכיר לו איזה עניין. 

כאשר חזר ודיבר, הוא נשמע כאילו שב אל האדמה המוצקה. הוא פנה אל אשתו החדשה כשהוא מביט אל אפר הסיגריות, ואמר: 

- "את יודעת שאני בניתי את מעמדי הנכבד בעיירה מפני שאני ידיד לכולם. התחתנתי איתך כשאת עודך נערה קטנה מפני שאני ידידו של אביך. ואני עומד למנות את אחיך עמראן מותעב למואזין מחר מפני שהוא בנו של ידידי".

- "ידיד של כולם זה ידיד של אף אחד", אמרה אשתו והתחבאה תחת השמיכה של מיטתה. 

פתחי עלא אלדין עמד שעה ארוכה לפני המראה הגדולה, מביט או צופה בפרצופו הכמעט דהוי ובגופו הכחוש הנראה כשלד עצמות שיצא מקברו. כל הונו  הרב לא עזר לו להחזרת בריאותו המתמוטטת. הוא נזכר באותו זקן זר שהוא רצה לתת לו מעט כסף בפתח המסגד לפני שבועיים, אך האיש הזר לקח את המטבע וזרק אותו הרחק ואמר לפתחי: "הכסף הוא הגללים של השטן". 

הוא לבש את בגדיו במהירות רבה. בפתח ארמונו ציפה לו נחיל סוחף של דרורים שרים, דומים לכיתת חיילים. הם הזכירו לו שהוא עומד לפני מאורע גדול. אשתו הצעירה ציפתה לו בפתח הבית ואמרה לו בלי שום הכנה דרמטית: "בלילה שעבר חלמתי שעקרו לך שן ממאירה". 

צמרמורת התפשטה בכל גופו. הוא ניסה להתגבר עליה ולפענח את מבטיה הנבזיים, אבל חזר ואימץ את כוחותיו הדלים ומיהר ללכת אל המסגד. להפתעתו, מצא את תושבי העיירה והכפרים הסמוכים מצפים לראות מי יהיה המואזין החדש שאת קולו הם עתידים לשמוע מדי יום ביומו. 

כאשר מחוגי השעון התקרבו זה לזה והשמש עמדה מלכתה ברום השמים, והתקרבה השעה לקריאה לתפילת הצהריים, הפנו הכול את מבטיהם אל עלא אלדין. הוא ניגש אל המַנְבַּר, בימת התפילה, ועמד תחתיה בעמידה של נושא דרשה. הוא הושיט את ידיו וקרא: "הילד יפה התואר, בוא התקרב!" 

היה זה מחזה משונה: עשרה גברים צעירים, שכל אחד מהם חושב שהוא האיש הנקרא. מביניהם אזר עוז עמראן מותעבּ וצעד קדימה עד שהגיע למרגלות מדרגת הנואם. פתחי עלא אלדין התכופף אל עמראן מותעב ולחש על אוזנו: "אמנם אתה הוזמנת לקריאה לתפילות, אך לא הוזמנת לתפקיד של האימאם. שוב אל מקומך".

עמראן מותעבּ חזר וגרר את עצמו כשזנבו בין הרגליים, ואילו פתחי עלא אלדין חש בכאב שהתפשט בכל גופו בעקבות כאב השיניים שחזר אליו. הוא איבד את הכרתו והתעלף על מדרגות הבימה.   

מערבית: עמנואל קופלביץ - עריכת תרגום: נביה בשיר

הפרסום נעשה במסגרת שיתוף פעולה בין הזירה לבין סדרת מכתוב - ספרות ערבית בעברית (מבית מכון ון ליר בירושלים, בשיתוף עם אגף התרבות במפעל הפיס). התרגום נעשה לפי מודל העבודה הדו־לשוני דו־לאומי הנהוג במכתוב.

للنص بالعربية: الجعظري

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ