כוהנים משלג

עפיף שליוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
בתים לשימור בוואדי סאליב
בתים לשימור בוואדי סאליבצילום: עופר וקנין
עפיף שליוט

للنص بالعربية: كهنة من الثلج

האונייה עגנה בנמל שלווה ודוממת, מכניעה אפילו את האדוות הקלות, כמו הגיעה מעבר לימים. הממתינים ביבשה הביטו לעברה כאל לא כלום. הם ישבו, פיהקו, עמדו, הלכו, חזרו, ישנו, התעוררו, רעבו, אכלו, צמאו,

שתו, ודבר לא הגיח מבטן האונייה. הם הביטו זה בזה, בחנו זה את פניו של זה ונמלאו לאות. מבטיהם הפכו נואשים יותר ויותר. למי הם ממתינים, תמהנו.

במרחק מה מן המעגן עמד עץ נישא, צילו רחב, וריקד אנה ואנה כמנסה להפר את קיפאונו של עולם. אט אט סבו מבטיהם של הממתינים מן הספינה לעברו של העץ. דומה היה שהברק שב לעיניהם, כאילו גאולתם טמונה כולה בעץ הזה, או שמא רק בעצם תנועתו.

עם שחר התעוררו הכול לשמע יללת אישה, יללה מחרידה, עולה ויורדת, בוקעת את האוויר בלי הפסקה אחת לנשימה. הם רצו בכיוון הקול, מי בבהלה, מי בהקלה ומי מחמת סקרנות פשוטה. סוף סוף אירע דבר. הקול, כך גילו, בקע מן העץ. שלהבות עצומות נשלחו ממעמקיו ועשן הסתבך בין ענפיו. הם ניצבו סביבו כאילו מוסמרו למקומם, חמורי סבר, שותקים. איש לא העלה על דעתו לכבות את השריפה, אף שהים השתרע במרחק כמה צעדים מן הבעירה. אפילו קריאותיה של אום עאטף הצולעת, שנעה אל עבר ההתקהלות בצעדים כושלים, לא העירו איש מהניצבים. היא עברה ביניהם זועמת, נועצת מבטים רושפים בעיניהם הנעוצות בטמטום בעץ הכלה, וצרחה כאחוזת אמוק: "מה היה לכם?! זוזו! עשו משהו! העץ הזה היה הדבר היחיד שזז כאן!" ככפויי שד סבו האנשים על עומדם ושבו

ובהו באונייה. הדקות נקפו. לפתע בקע מסיפון האונייה סולם, הלך והתארך, עד שקצהו נגע בחוף. גל של דריכות עבר בין הממתינים. מבטן האונייה עלה קול צעדים. הסולם רעד כחרק ענקי. זוג רגליים ראשון גישש את דרכו אל

שלבי הסולם. הגוף שבא בעקבותיו היה עטוי גלימה שחורה ונשא בידו מזוודה. בעקבותיו יצא אדם נוסף, נושא אף הוא מזוודה, עטוי גלימה חומה. השלישי ירד בסולם לאיטו, ידיו ריקות ולגופו גלימה שצבעה כעין

העיוורון. צליל פעמונים מילא את האוויר. כמה מן הניצבים על החוף מחאו כפיים, אחרים זינקו אל על כדי שרגליהם יחבטו בקרקע בחוזקה ויפיקו את צליליה הקצובים, היפים, של ברכת הכוהנים.

בבוקר יום ראשון השכימו הנשים ועמלו בבישול ובהכנת דברי מתיקה. הגברים הוציאו את תופיהם וחליליהם מן המחסנים, הסירו מהם את האבק ומסרו אותם לידי הנערים. כשעה לפני חצות היום נאספו הכול בכנסייה, שלא פתחה את דלתותיה זה עשר שנים. האוויר היה קר. עננים חלשו על השמיים. בחצר הכנסייה התגודדו הגברים וחגו במעגלי דבקה. נערים לבושים בבגדי צוֹפים, נושאים תופים וחלילים, הסתדרו בשורות. נשים ונערות ערכו שולחנות ארוכים וקישטו את הכנסייה בפרחים, בבדים מרהיבים ובנרות.

בחצות היום צלצלו הפעמונים בשנית. שלושת הכוהנים צעדו בנחת אל שער הכנסייה. בו ברגע נמלא האוויר צהלולים וקולות תופים וחלילים. מעגל הגברים זינק אל על ונחת אל האדמה בהלמות אחידה וחדה. הנשים

פיזרו בעקבות הכוהנים מטחי אורז. הכוהנים פסעו בדממה גמורה ועברו בין דלתותיה הכבדות של הכנסייה. האישה שעל העוגב ניגנה את נעימת המזמור הראשון, המבשר על תחילת המיסה. הכוהנים צעדו בנתיב הריק

שבין הספסלים הגדושים ובירכו את הקהל בניד ראש. לבסוף ניצבו שלושתם על בימת המזבח והחלו להתפלל.

רק אדם אחד, סאמח, צפה במחזה כולו ללא חיוך. קור עז פשה בבשרו. הוא התבונן בכוהנים המתפללים, ודומה כי רק הוא הבחין שחרף נדנודי הגוף העזים שלהם, שירתם הרמה ודרשותיהם הנוקבות, היו פניהם חפות מכל הבעה.

עם תום המיסה התקבץ הקהל מחוץ לדלתות הכנסייה, מוכן ומזומן לברך את הכוהנים שהגיעו מעבר לימים, לשוחח עימם ולהציג בפניהם את מצוקותיו. אלא שעד מהרה התברר שהללו חמקו דרך השער האחורי. הנרות כבו, הדלתות ננעלו, והמאמינים עמדו אובדי עצות ודוממים. זמן רב עמדו כך. לבסוף שבו איש איש למאורתו.

השבועות חלפו ואותה התרחשות חזרה על עצמה בכל יום ראשון, ללא כל שינוי, למעט אחד שאיש, כך נראה, לא הבחין בו: בכל פעם בחר סאמח מושב הקרוב מעט יותר לבימת המזבח. כשסוף סוף כבש מקום בשורה

הראשונה, הוכה בתדהמה. "הם עשויים משלג! הכוהנים שלנו עשויים משלג!" פרצה צעקה גדולה מגרונו. המתפללים הביטו בו בפליאה, ואחר במיאוס, והמשיכו בתפילתם.

בימים הבאים עבר סאמח מבית לבית, אולם הכול פטרו אותו כמשוגע וטרקו בפניו את דלתותיהם. ביום ראשון התייצבו כולם בכנסייה כרגיל. סאמח ישב בשורה הראשונה בפנים נפולות. הכוהנים החלו בתפילתם.

לפתע, ללא כל סימן, בקע אור עז דרך החלונות. נהרה שמעולם לא נראתה בעיר שטפה את האולם. הקהל עצר את נשימתו, אולם הכוהנים המשיכו בתפילתם כאילו לא אירע דבר. האוויר הלך והתלהט. לעיניהם המשתאות של האנשים, הלכו גלימותיהם של הכוהנים והתרופפו, עד שצנחו ריקות על הארץ.

בבת אחת הופרה הדממה. גברים ונשים קרסו על עומדם, בוכים וצועקים. אחרים ניצבו במקומם כמסומרים, מייללים באימה. אחד זעק כי זה סימן מסימני יום הדין. "הגיעה השעה!" נשא את קולו אל תקרת הכנסייה הבוהקת. "אבל המיסה חייבת להימשך," צעק סאמח בכל כוחו. הכול הביטו זה בזה מבולבלים ונבוכים. לפתע קם על רגליו סלים, בנה של אום עאטף הצולעת, התקדם בצעדים יציבים ובוטחים אל בימת המזבח, אחז בגלימתו של אחד הכוהנים ומילא אותה בגופו. איש לא הוציא הגה. הכול הביטו בו בתדהמה ובפחד. אחדים עצמו את עיניהם בכוח. סלים התבונן בהם לרגע, נשא את מבטו מעלה ופתח בתפילה.

הכותב סופר ומחזאי, יליד העיר שפרעם שנת 1962, בעל תואר ראשון ושני בספרות השוואתית מטעם אוניברסיטת חיפה- מנהל את עמותת "אל - אופק" לתרבות ואמנות בחיפה מאז 1996

للنص بالعربية: كهنة من الثلج
להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור
מערבית: ורד קיסר - עריכת תרגום: צאלח עלי סואעד

הפרסום נעשה במסגרת שיתוף פעולה בין הזירה לבין מכתוב- ספרות ערבית בעברית (מבית מכון ון ליר בירושלים בשותפות עם מפעל הפיס).

כתבות מומלצות

מפגינות נגד החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את זכותן החוקתית של נשים להפיל, אתמול

פסיקת העליון היא עוד צעד המחלק את ארה"ב לשתי מדינות נפרדות

נתניהו בכנסת, השבוע. כבר אין במחנה שלו מי שיעקמו פרצוף אל מול תעמולה יהודית־לאומנית בוטה

נתניהו כבר ניצח בקרב על היהדות, וזה ישמש אותו היטב בבחירות

קלריס חרבון. "פעם עורכת דין אמרה לי בדיון שהצמידים שלי מרעישים. אמרתי, אלה לא הצמידים, אני מרעישה לך בעיניים"

"אני לא גולה פוליטית, אני פרחה פוליטית"

מפגינות התומכות בזכות להפיל מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון, היום

בארה"ב תומכים בחופש, עד שזה מגיע לגוף האישה

ח"כ איתן גינזבורג. פגיעה ישירה ובוטה בחופש העיתונות

גם מפלגות המרכז-שמאל רוצות לפגוע בחופש העיתונות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ