הנכד והסב

ע'ריבּ עסקלאני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דייגים ליד חוף עזה, השבוע. ישראל נקטה סנקציות כלכליות מוגבלות נגד עזה, בהן צמצום מרחב הדיג
דייגים ליד חוף עזה, השבוע. ישראל נקטה סנקציות כלכליות מוגבלות נגד עזה, בהן צמצום מרחב הדיגצילום: AFP
ע'ריבּ עסקלאני

للنص بالعربية: الحفيد والجد الأليف

הוא פתח את הדלת, שקית האשפה בידו, והלך. כבר ניקה את הדירה והשקה את העציצים. כך בכל שבוע ביום חמישי. שרה חשה עימו בנוח, ולא פעם היתה משאירה אותו בדירה והולכת לדרכה. בשובה היתה מוצאת את הבית נקי ומסודר. דבר לא מש ממקומו. אולם תמיד הסב לה פליאה ומבוכה מנהגו של האיש לנקות ולמרק כל חפץ בבית, לרבות העציצים – אבל לא את פרחי המשי ואת תמונתו של בעלה הקצין, שניצבו על השולחן שבמרכז הסלון. פעם, כשהזכירה את האיש באוזני בעלה, הוא כיווץ את פיו במורת רוח. היא חייכה ונשקה לו. הוא התמסר לנשיקתה באורך רוח ואמר בטון מזהיר:

"הוא ערבי ואת כאן לבדך".

"אבל הוא זקן ושלֵו".

"בכל זאת, הוא ערבי".

"בכל זאת הוא אדם טוב. וחוץ מזה, הוא מצפה לנכד בקרוב".

******

בינתיים הלכה כרסה של שרה ותפחה. העייפות החלה לתת את אותותיה בגופה הצעיר. האיש התבונן בה וחיבה הציפה אותו. בחודשים האחרונים, הבחין, נעשתה עצבנית. חסרה לה נוכחותו של בעלה, שהחל לעבוד בשטחים הכבושים ונעדר לתקופות ממושכות. פעמים רבות חלקה עימו את דאגותיה ביחס אליו. הוא היה מחייך אליה בידידות וקורא לה "אום דֹב". היא היתה ממלמלת בתשובה, "מתי דב יגיע? בוא כבר, דב."

באחד הימים הביא עימו מעזה לימון, ירקות ודגים. לא שכח גם תפוזים. שרה אהבה מאוד את המיץ שהיה מכין מהם. גם צלחת של כנאפה הביא. היא אכלה מהכנאפה והביטה בו בשאלה.

"אשתו של בני ילדה את בנה הבכור, ואני הפכתי לסבא," בישר לה בחיוך רחב.

שרה קמה ונישקה אותו על לחיו. אחר כך הניחה בידיו את אחד מן הצעצועים שחיכו לבן שציפתה לו. עיניה היו לחות.

"דב שלי לא יכיר את סבו," אמרה חרש.

*****

במהדורת החדשות דווח כי עוצר כללי הוטל על מחנה הפליטים ג'באליה, "עד להודעה חדשה". האיש חדל מלהגיע. במקומו התייצב בחור צעיר, שהיה אוסף את הזבל בכל בוקר בדממה והולך כלעומת שבא.

באחד הימים התעוררה שרה מוצפת רגשי יתמות. כשפתחה את הדלת לצעיר, שאלה אותו על הסב החביב. פניו של הבחור התקדרו. היא חזרה על השאלה. הוא השפיל את עיניו וסיפר לה הכול.

שרה קרסה על הספה בסלון. גופה התקשה כעץ. היא החלה לרעוד וידיה, שהתקשחו במין עווית, הידקו בכוח את הכרית לכרסה. לפתע פרכסה ואיבדה את הכרתה.

***

הרופא קבע כי התקף היסטריה הוא שגרם להפלה.

שרה שכבה על מיטת בית החולים ובהתה בתקרה. בעלה רכן אליה וניסה לחבקה. גופה היה נוקשה, דמעותיה זלגו בלי הרף. לפתע הכתה אותו על חזהו, שרטה אותו וצרחה:

"אתה הרגת אותו!"

"את מי הרגתי?"

"הרגת את הבן שלי, את דב."

"את הפלת... אל תיכנסי לפניקה."

"אתה רצחת אותו על החזה של אימא שלו במחנה הפליטים."

"מי זאת אימא שלו?"

"הרגת אותו בזמן שינק."

הקצין אחז בה בחוזקה.

כשהרופא הגיע לחדר, אמר לו:

"היא חושבת שאני רוצח."

במחנה הפליטים סיפר הצעיר על האישה היהודייה שלקתה מול עיניו בעוויתות ולחצה על בטנה עד שאיבדה את הכרתה כאשר שמעה שנכדו של הסב החביב נהרג בעודו יונק משדי אימו.

للنص بالعربية: الحفيد والجد الأليف

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המדור

מערבית: ששון סומך - עריכת תרגום: עידן בריר

הפרסום נעשה במסגרת שיתוף פעולה בין הזירה לבין מכתוב- ספרות ערבית בעברית (מבית מכון ון ליר בירושלים בשותפות עם מפעל הפיס).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ